אמרה סטודמאייר/ צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קריאייטיב
עולם הספורט מקיים מנגנונים כל כך מקיפים של רגולציה, שנועדו לסגור כל תרחיש בעייתי אפשרי. לעתים מדובר בתקנונים של מאות עמודים שנכתבו לליגה מסוימת, עד שנראה כי כל פרט שעלול לצוץ מקבל התייחסות.
אלא שבכל פעם מתברר מחדש שהרגולטור תמיד נמצא צעד אחד אחרי המציאות. ככל שלספורט נכנס יותר ממון - כך נוצרים עוד ועוד חורים שאין להם מענה. לעיתים מתברר שהלוליינות הפיננסית של בעלי הקבוצות ורואי החשבון שלצדם, מפרקים כל סעיף רגולטורי קיים.
את הדוגמה האחרונה לכך שהרגולציה לא מסוגלת לדמיין את הנולד קיבלנו בימים האחרונים. כדורסלן ה-NBA לשעבר אמרה סטודמאייר, שעזב את הפועל ירושלים בקיץ, חתם במכבי ת"א עד תום העונה. על פניו החתמה לא בעייתית - סטודמאייר כבר לא שחקן הפועל ירושלים וזכותו לנהל מו"מ ולחתום עם מכבי ת"א באופן חופשי.
הבעיה שנוצרה בימים האחרונים קשורה לעובדה שאף אחד לא חשב עליה: שחקן כדורסל שהוא בעל מניות בקבוצה היריבה. סטודמאייר שחתם אצל הצהובים מחזיק מניות בהפועל ירושלים, שרכש בשנת 2013 כשהיה חלק מקבוצת משקיעים שהגיעו למועדון עם איש העסקים אורי אלון.
כל עוד שיחק בהפועל ירושלים, כשחקן-בעלים, לא הייתה בעיה. אבל מה עכשיו כששתי הקבוצות מתחרות זו מול זו על אליפות, מתחרות על כסף שנובע בזכייה בתארים, על ספונסרים וכו' - האם האינטרס של סטודמאייר לנצח משחקים עבור מכבי לא מתנגש עם ההשקעה שלו בירושלים?
האם הרגולטור יכול בכלל לעצור העברה כזאת? קשה להאמין. וגם אם כן, הספורט מלא פטנטים ושיטות שנועדו לאכוף כמעט כל תקנה רגולטורית. כנרה שהפתרון הפעם יהיה פשוט - סטודמאייר יעביר את המניות שלו בהפועל ירושלים לנאמנות, ייתן חצי עונה במכבי ת"א ואחר כך "יאסוף" אותן בחזרה.
זו דוגמה אחת. יש עוד הרבה מקרים שמראים איך רואי החשבון ובעלי הקבוצות עוקפים את הרגולטורים כמעט בכל הזדמנות. הנה כמה מהם:
בעלי קבוצות מדלגים
בעלות על קבוצות ספורט היא עניין שבעבר נראה כמו עניין לכל החיים. הרגולטורים התייחסו לבעלים כמו אנשי עסקים עם רגשות, שיכולים להיות מחוברים רק לקבוצה אחת במהלך מחזור חיים.
אבל עם האפשרויות הכלכליות בספורט, התברר שגם בעלים רוצים לדלג בין קבוצות, ולעתים הם עושים זאת עם נדוניה בעייתית. המקרה המקומי הידוע הוא של אלי טביב, ששימש במשך שנים ארוכות כבעלים של הפועל כפר סבא. טביב הוא איש עסקים, וכשנקרתה בדרכו האפשרות לעבור ולהיות בעלים של הפועל ת"א הוא לא חשב פעמיים. על הדרך, גם "קנה" את כניסתו להפועל ת"א באמצעות הבאה של שלושה שחקנים מובילים - דגלס סילבה, סמואל יבואה ואביחי ידין - מקבוצתו הישנה לקבוצתו החדשה.
רק מאוחר יותר נדרשה ההתאחדות לעניין המעבר של בעלים בין קבוצות ולעניין של תקופת צינון, וגם זה לא מנע מטביב לעבור בהמשך ולהיות בעלים של בית"ר ירושלים.
בדיחה ושמה "משכורת חייל"
עוד חוק שנקבע בישראל ולא מתיישר עם הספורט המקצועני עוסק במנגנון תשלום שנקרא "שכר חייל". החוק באופן כללי אוסר על קבוצות לשלם שכר לספורטאי בתקופת השירות הצבאי שלו, אלא "החזר הוצאות" בהיקף שעומד כיום על כ-5,100 שקל בחודש בלבד.
הרגולטור מתעלם מהעובדה שספורטאים בגיל 18-21 הם כבר כוכבים לכל דבר, והקריירה הקצרה שלהם לא מאפשרת להם לבזבז שלוש שנים על משכורת מינימום. וגם הקבוצות מתעלמות מהחוק הזה - את השווי הכלכלי של החוזה הן משלימות לשחקן בחוזה הבא שלו. כלומר, בהסכם הבא בין הצדדים משקף החוזה בחדש את כל השנים האבודות שבהן קיבל שכר מינימום.
תקרת השכר ומענקי חתימה
אנחנו לא ממציאי הקומבינות כמובן. בכל הקשור לניצול פרצות בחוק ויצירתיות חשבונאית, האמריקאים הם כנראה האלופים בתחום. היצירתיות הזו עוסקת פעמים רבות בניסיון לפתור את הרגולציה של תקרת השכר והחוזים של השחקנים שמעוגנים בהסכמים קיבוציים.
ב-NFL למשל קיימת בפני השחקנים בעיה אחת גדולה - מותר לקבוצות ולבעלים "לחתוך" אותם בכל שלב בחוזה. כלומר, חוזים ארוכי הטווח ששחקני פוטבול חתומים עליהם לרוב לא שווים כלום בשנייה שהקבוצה מחליטה שהיא לא מעוניינת בהם.
מאחר שהשחקנים לא פראיירים ולא רוצים להישאר ללא פרנסה, התפתחה שיטה משוכללת של "מענקי חתימה" - כסף שמשולם לשחקן בכל מקרה. כך גם מצליחות הקבוצות להיות אטרקטיביות עבור שחקנים - זו שמוכנה לשלם את "מענק החתימה" הגבוה ביותר היא זו שמפחיתה עבורו את אי הוודאות והופכת את ההצעה לטובה יותר. ב-NFL, שבה אורך הקריירה הממוצע של שחקן הוא שלוש שנים, ההבטחה לכסף בבנק היא קריטית עבור השחקנים.
המקרה הבולט ביותר התרחש ב-2019. סיאטל סיהוקס, בניסיון לשמור את ראסל ווילסון בשורותיה, האריכה את החוזה שלו בארבע שנים תמורת 140 מיליון דולר. מתוך זה מענק חתימה מובטח של 65 מיליון דולר.
שכר אחרי הפרישה
אבל מי שהביאה את היצירתיות לשיא היא ליגת ההוקי האמריקאית, ה-NHL. היא ממחישה איך דווקא תקרת השכר, שהרבה גופי ספורט (גם בישראל) שוקלים לחקות אותה ושנועדה למנוע תופעת לוואי של תשלומים מופרזים לשחקנים, היא זו שיצרה קומבינות מתוחכמות.
במשך שנים החתימו קבוצת הוקי ב-NHL שחקנים על חוזים ל-12 ו-13 שנה, למרות שבחלק גדול מהמקרים מדובר בשחקנים מבוגרים, שהסיכוי שישלימו את תקופה החוזה שלהם היא אפסית. היתרון של חוזה ארוך הוא בכך שהוא פורס את השכר כולו על פני כל תקופת ההסכם. בשיטה הזאת יכולות הקבוצות לעמוד בתקרת השכר, מאחר שבכל שנה בהסכם הרב-שנתי משולם סכום סביר לחישוב של התקרה.
ב-2010 עצרה הליגה בפעם הראשונה חוזה כזה, כאשר ניו ג'רזי דווילס החתימה את הכוכב הרוסי איליה קובלצ'וק על חוזה של 102 מיליון דולר ל-17 שנה. קובלצ'וק היה אז בן 27, כלומר הוחתם עד גיל 44 - למרות שאין סיכוי שישחק בגיל הזה. זה היה חריג והריח לא טוב.
ורק לפני כמה שנים החליטה הליגה לעצור את הקומבינה הזאת וקבעה כי החוזה הארוך ביותר שניתן להחתים שחקן הוא לשמונה שנים.
מו"מ עם שחקן תחת חוזה
החוק הכי מגוחך הוא כמובן זה שקיים בכדורגל, שקובע כי אסור לקבוצה לנהל מו"מ עם שחקן שמשחק בקבוצה אחרת, אלא אם כן נותרה לו פחות מחצי שנה בחוזה. בעידן שבו קבוצות מוכנות לשלם כל סכום על שחקן, טיפשי לחשוב שהן ימתינו עד רגע האחרון כדי לפנות אליו.
החוק מגוחך בעיקר כי הרגולטור מתעלם מכך שהיום קיימים אינסוף פלטפורמות לנהל תקשורת בין קבוצות לשחקנים.
כך נוצר מנגנון "שושואיסטי", שבמסגרתו מנהלות קבוצות באופן ישיר ודרך צדדים שלישיים מו"מ עם שחקנים. כולן מספיק מתוחכמות כדי שלא להשאיר סימנים ברורים למו"מ כזה, אבל זה קורה כל הזמן.
וגם כאשר אירועים כאלו מגיעים לידי הרגולטור זה נגמר כמעט בלא כלום. המקרה הקיצוני ביותר אירע בקיץ האחרון עם המעבר של אנטואן גריזמן מאתלטיקו מדריד לברצלונה. ההתאחדות הכדורגל הספרדית אכן קיבלה את הטענה כי ברצלונה ניהלה מו"מ עם גריזמן בזמן שהיה תחת חוזה. אבל בסופו של דבר בגין אחת מהעבירות החמורות בכדורגל היא השיתה עליה קנס בסכום של 300 אירו בלבד.