בית משפט לענייני משפחה / צילום: איל פישר
גם בעשור הנוכחי אנו עדים לעלייה מתמדת במספר ההורים המתגרשים. כיום מדובר על כ-14,000 זוגות בשנה. כל זוג שלישי מתגרש. מלבד הקושי הברור של ההורים - נפשי, רגשי וכלכלי - קיימת כמובן הפגיעה בילדים. בעשור האחרון חלו שינויים דרמטיים בתחום דיני המשפחה, אך האם שינויים אלה קידמו אותנו למטרה המיוחלת - צמצום מאבקי ההורים והפגיעה בילדיהם?
השינוי החשוב ביותר בעשור הנוכחי הוא שינוי התפיסה החברתית והמשפטית ביחס להורותם של שני ההורים. ועדת שניט הוקמה על-ידי משרד המשפטים עוד בעשור הקודם. בתחילת העשור הוגשו ההמלצות לשר המשפטים יעקב נאמן. ההמלצה המרכזית של הוועדה היא ביטול סעיף חזקת הגיל הרך, הקובע כי ילד עד גיל 6 יהיה במשמורת אם בלבד, רק על סמך המגדר שלה. בנוסף, ולא פחות חשוב, ממליצה הוועדה על ביטול מוחלט של המונח משמורת/חזקה, מתוך מטרה לסיים את המריבות והתחרות הכה מיותרת בין ההורים על התואר הנכסף של ההורה המועדף, "הורה המשמורן", כדי שלא להיות מוגדר כ"הורה משני".
כיום, לאור המלצות הוועדה והתפתחות המחקר, ברור לעוסקים בתחום עד כמה הקשר בין האב לילד חשוב, בדיוק כמו הקשר בין האם לילד שתמיד היה מובן מאליו. במקביל אנו רואים יותר ויותר אבות המעוניינים לממש את הורותם גם לאחר גירושים, כאשר כיום, בניגוד לעשור הקודם, המערכת מאפשרת להם זאת. הקיבעון המחשבתי לגבי הורותה של האם כמי שיש לה חובה בלעדית לגידולו של הילד עקב מגדרה התפוגג, וכיום ברור שלכל אחד מההורים יש חלק חשוב בהתפתחותו של הילד.
בשטח השינוי הוא דרמטי. יותר ויותר הורים, ללא קשר לגיל הילדים, מקבלים הגדרה הורית שווה, לצד זמני שהות רחבים עם ילדיהם. אך הדרך, אוי הדרך. ההורים עדיין חייבים לריב, להילחם, לפגוע זה בזה ולעבור מסלול ארוך ומייגע בבית המשפט וברווחה - אשר לרוב לוקח כשנתיים - על-מנת לקבוע למי מההורים תהיה משמורת על הילד - גם אם בסופו של יום, ברוב המקרים, ההגדרה ההורית תהיה שווה, אחריות הורית משותפת. מאבק מיותר המתסיס ומלבה את מאבקי ההורים, ואין לו עניין או חצי עניין עם טובת הילד.
ומה עשה המחוקק? לא עשה דבר. בעיקר ראינו בעשור האחרון מריבות בין חברי הכנסת, בדיוק כמו מריבות ההורים הגרושים. טובת הילדים לא קודמה.
גם בנושא מזונות הילדים חל בעשור האחרון שינוי מהותי אשר הביא קצת יותר צדק. שינוי מהותי, גם אם חלקי, הגיע מבית המשפט העליון, אשר קבע שתי הלכות חדשות.
הראשונה, בה נקבע בשנת 2017 כי עבור ילד מעל גיל 6 (עד גיל 6 חל הדין הדתי) שיעור המזונות ראוי שייקבע לפי שכר שני ההורים וחלוקת זמני השהות בכל תא המשפחתי. מאז אנחנו רואים בבתי המשפט למשפחה יותר ויותר פסקי דין בהם נקבעים סכומים הגיוניים יותר. בתי הדין הרבניים לא קיבלו את ההלכה וממשיכים לפסוק לפי הדין הדתי, אשר קובע כי חובת תשלום המזונות היא על האב לבדו, ואין שום התחשבות בשכר האם. אכן, שנת 2020, בתי הדין הרבניים אינם מתייחסים לשכר האם ואינם מכירים בה כמפרנסת. ראוי לציין כי כיום ישנן בבית הדין הרבני פסיקות בהן קיימת התחשבות בזמני השהות של האב עם ילדיו, וההסבר ההלכתי זהה לחלוטין לפסיקה האזרחית. לא סביר שהאב המשלם ישירות את הוצאות הילדים בימים שהם איתו, יעביר מזונות לאם גם בגין ימים אלה.
ההלכה השנייה נקבעה בחודש ספטמבר 2019 והביאה לסיום מרוץ הסמכויות בנושא מזונות ילדים בין בתי הדין הרבניים לבתי המשפט. בית המשפט העליון קבע כי הלכת שרגאי חיה וקיימת, מה שאומר שבמקרה של אי-הסכמה של אחד ההורים, לבית הדין הרבני אין כל סמכות לדון בנושא המזונות.
ומה עשה בעשור האחרון המחוקק לשינוי עוול המזונות הגורם לכל-כך הרבה סכסוכים בין ההורים ולפגיעה בילדים? גם כאן, שום דבר. המלצות ועדת שיפמן שפורסמו בתחילת העשור לא קודמו - חברי הכנסת היו עסוקים כל העשור בדברים חשובים יותר מילדינו.
אנו תקווה שבעשור הבא המחוקק ימלא את חובתו ויפעל לתיקון החוקים המיושנים בדיני המשפחה, כך שניתן יהיה לצמצם למינימום את מאבקי ההורים ואת הפגיעה בילדינו.
הכותב הוא יו"ר עמותת "הורות משותפת = טובת הילד".