דעה: פרשת בר רפאלי ותיאוריית הברבור שחור
תאוריית הברבור השחור של הכלכלן נאסים ניקולס טאלב מכנה אירועים מפתיעים לגמרי "ברבורים שחורים", שעד גילוי קיומם היו בטוחים כולם שיש בעולם אך ורק ברבורים לבנים.
לטענתו של טאלב, אירוע מפתיע לגמרי, "ברבור שחור", הוא מאורע שיש לצפות שיקרה אחת לזמן מה, ושיש לו תוצאות משמעותיות שקשה מאוד לחזות.
כך למשל, עולם התקשורת מיהר לפרסם את תדהמתו לגבי ציפי רפאלי, שתיקח על עצמה את עונש המאסר של 18 חודשים במקום בר רפאלי.
רבות נכתב לגבי יחסי אם ובת, אך בהקשר של הבנות למשפחת רפאלי, ניתן היה לחזות בקשר מיוחד במינו לאורך כל השנים בהן בר מככבת בארץ ובעולם. פעמים התראיינה הבת באומרה שהיא סומכת על אמה בעיניים עצומות, כי מי ירצה בטובתה יותר מאשר אמה שלה? האמירה הזאת, כפי הנראה, מוכיחה את עצמה גם במקרה הזה, בו הבת תניח לאמה לשאת בעונשה, מתוך הוודאות המוחלטת כי רק בטובתה המוחלטת חפצה היא, יהיה המחיר אשר יהיה.
עם זאת, הביקורות חלוקות. האם מדובר באקט הרואי של רפאלי האם - או שמא בצעד מתבקש בשל העובדה שהיא זו שניהלה את המותג "בר רפאלי", ועליה לשאת באשמה מכורח ניהול העסק?
התמיהה הציבורית מובנת. לאחר שנים של שמירה מקרוב ומרחוק על ענייני הבת, השיווקיים והכספיים, נראה כי ריצוי עונש באופן וולונטרי על-ידי האם, במקום בתה, אינה דבר של מה בכך. רבים יסכימו כי מדובר באקט כמעט אלטרואיסטי, עונש משמעותי, המשפיע על כל תחומי החיים והעתיד, שלא הרבה אימהות היו נושאות בו עבור ילדיהן. בתי המשפט מלמדים אותנו שמשפחות הן כר פורה לסכסוכים והתנהגויות אלטרואיסטיות אינן מובנות מאליהן בזירה המשפחתית.
בתחום דיני המשפחה ניתן לראות לרוב את המצבים ההופכיים, בהם בני משפחה מטילים אשמה זה על זה ומטיחים רפש זה בזה, מאיצים את התגלעותם של פערים ויוצרים ריחוק. זה קורה גם בין אימהות לבנותיהן. כך, במסגרת אחד המקרים ההופכיים שאירעו לאחרונה, תבעה אם מבתה להשיב אליה דירות שרשמה על שמה. בית המשפט בתל-אביב נאלץ להכריע במקרה זה, שבו האם העבירה לבעלות בתה ובמתנה 3 דירות מתוך 12 הדירות שברשותה. לאחר תקופה נוצר קרע בין האם והבת. האם החלה לנהוג באובססיביות (כך נכתב) כלפי הבת, והבת אף נאלצה לפנות לבית המשפט בבקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת, כדי שהאם תפסיק להתחקות ולעקוב אחר צעדיה.
האם תבעה את השבת הבעלות בדירות בחזרה לידיה, תוך שטענה כי העבירה את הדירות על שמה של בתה אך ורק באופן פורמלי, והודתה (תוך לקיחת סיכון) כי שיקולי מס עמדו במרכז רישום הבעלות. בית המשפט דחה את תביעותיה של האם וקבע כי העברת הדירות בוצעה כמתנה גמורה שהושלמה מבחינה פורמלית ברישום.
זהו רק מקרה אחד מיני רבים, המלמדים על כך שהורים לא תמיד מוותרים על רכוש, הוויה אישית ובמקרה של ציפי רפאלי - על חופש ובריאות. ובית המשפט מצדו נוטה לחקור ולדרוש אחר האמת, בהתעלם מהפן הרגשי הקשה המאפיין סכסוכים במשפחה. ולכן, לדעתי, על אף הנכונות שמביעה האם לשאת באשמה ובעונש במקום הבת, יבחן בית המשפט לעומק ובאופן יסודי ביותר מה מקומה של האם בעבירות ועד כמה הנחתה או הובילה לביצוען, ורק אז יפסוק האם בכלל אפשרי, מהיבטים רבים ובעיקר מוסריים ותקדימיים, שאכן האם תישא בעונש הבת, או שמא הן תחלוקנה בנטל, ואז ימנע מהבת את מה שהורגלה לו כל השנים - את חיבוק האם.
סכסוכים רבים בין בני משפחה הם סביב כספים, ולעתים קרובות בתי המשפט נדרשים להכריע בגורל כספים שניתנו מהורים לילדיהם - האם מדובר בכספי הלוואה או כספי מתנה.
בפועל, בסכסוכים בין קרובי משפחה בדרגה ראשונה מתקיימת "חזקת המתנה", ונטל השכנוע כי אין המדובר במתנה אלא בהלוואה הוא כבד יותר מבחינה משפטית מהנטל הרגיל. ככל שבני המשפחה נוהגים למסמך את התנהלותם הכספית, כך יוכל בית המשפט ללמוד על הקשרים המשפחתיים ועל כוונת הצדדים. ולכן, בתי המשפט מצפים כי במקרה בו העניק הורה כספים כהלוואה לילדו, הרי שצריך להיערך הסכם הלוואה מסודר, ובאם לא, חזקה היא שהמדובר במתנה (ראה: עמ"ש 55624-07-12 ח'ס'נ' מ'מ' פורסם באתר נבו, פסק דינו של כבוד השופט שאול שוחט).
מכך ניתן להסיק כי ציפי רפאלי תוכל לשאת בעונש העבירות המיוחסות לבר אם אכן עבדה בעסק או אם הייתה קשורה באופן רשמי לחברות שנוהלו עבור בר רפאלי, ומכאן יוכל בית המשפט לקבל את העובדה שעליה לשאת באשמה לא רק בגלל קשרי אם ובת אלא בגלל קשרי העבודה.
הכותבת היא מומחית בדיני משפחה וירושה
