משה כחלון/ צילום: איל יצהר
ב-14 במאי 2015 נחת בלשכת שר האוצר איש אחד שהיה שונה מכל אלה שהיו שם לפניו. הוא נכנס לשם בקלילות, על שטיח אדום, עם 10 מנדטים בבחירות, מכתב חתום מנתניהו שמבטיח לו עצמאות מוחלטת כשר אוצר ורקורד מטאורי של שר התקשורת הראשון והיחיד שהצליח לכופף את חברות הסלולר. האיש הזה היה כמובן משה כחלון.
"תהיו כחלונים", אמר פעם נתניהו לשרי הממשלה, בימים ההם - כשכחלון עוד היה בליכוד והם היו חברים טובים. מאז זרמו מיליונים בתקציב, והיום הולך כחלון "לעשות לביתו", כמו שאוהבים להגיד על מי שעוזב את החיים הציבוריים. איך זה קרה למי שנחשב לאחת ההבטחות הכי גדולות של הפוליטיקה הישראלית? בשביל לענות על השאלה הזאת צריך לחזור להתחלה.
הילדות: לא נועד לגדולות
כחלון נולד בגבעת אולגה, למיסה וליהודה שגידלו בדוחק שבעה ילדים. המצוקה הכלכלית הביאה את ההורים לקבל הכרעה כואבת: להוציא את משה מבית הספר בכיתה ח' ולשלוח אותו לעבוד כמסגר בקיבוץ גן שמואל כדי ששני האחים הגדולים שלו, קובי ועמליה, ישלימו את הלימודים. כלומר, אפילו בתוך המשפחה הוא לא סומן כמי שאמור להצליח. אחר כך הוא התגייס לחיל החימוש והמשיך כאיש קבע, ואחרי השחרור פתח חנות ליבוא אביזרי רכב בחיפה.
ללימודים האקדמיים הגיע רק בגיל 37 (הוא בעל תואר ראשון במדעי המדינה ולימודים כלליים מאוניברסיטת חיפה, ואף סיים לימודי משפטים במכללה האקדמית נתניה), ואת הקריירה הפוליטית התחיל יחסית מאוחר, רק בגיל 41.
זה נכון שהוא לא היה שר האוצר המזרחי הראשון - וגם לא הראשון להגיע ממה שמכונה "ישראל השנייה". מאיר שטרית וסילבן שלום כבר היו שם לפניו. אבל כחלון כן היה שונה מהם: שטרית ושלום היו תלמידים מצטיינים שהתבלטו והבריקו מגיל צעיר, וכחלון, אם להודות על האמת, לא נועד לגדולות. איך כל זה עיצב את הקדנציה שלו כשר אוצר? צריך לזכור שבראש ובראשונה כחלון נחשב לאאוטסיידר. הוא לא כלכלן, לא דיבר את השפה, והרגיש הרבה פעמים כמו ילד חוץ שבא מעמדת נחיתות. מצד שני, זה גם היה הקלף שלו: שהוא לא חייב כלום לאף אחד.
איך תחושת האאוטסיידריות הזאת השפיעה עליו כשהוא נכנס לתפקיד כל כך דרמטי? נדמה שכחלון תרגם את זה לתודעה מעמדית עמוקה יותר מזו של קודמיו. חוויות הילדות שלו יצרו אצלו חלוקה בין חזקים וחלשים, עניים ועשירים, רעבים ושבעים. ובחלוקה הזאת אנשי האוצר, האנשים שכחלון אמור היה לעבוד איתם בצורה הכי הדוקה - שייכים למחנה השני. מבחינתו, הם אלה שיותר אכפת להם לשמור על הקופה הציבורית מאשר להקשיב למצוקות של העם; אלה שדואגים לחזקים ולמקושרים, כי יום אחד הם יעסיקו אותם. הוא אהב לומר ש"אם הייתי יכול, הייתי מחלק את כל הכסף באוצר לעניים".
החבר: נזק כפול בגלל קובי מימון
לצד התדמית הזאת אי אפשר להתעלם מהחברות הקרובה עם איש העסקים קובי מימון, בעל השליטה בישראמקו, השותפה הכי גדולה במאגר הגז "תמר". לפני הבחירות נשאל כחלון אם יילחם גם במונופול הגז, והשיב משהו בסגנון 'איזו שאלה', אבל מיד אחרי הבחירות הוא עשה סיבוב פרסה והודיע שהיועץ המשפטי של משרד האוצר אוסר עליו לעסוק בנושאים האלה בגלל קשריו האישיים עם מימון. זה נכון שאצל כחלון זה כבר הפך לשיטה לנסות ולהפיל על הפקידים את האחריות, אבל במקרה הזה הניסיון ממש לא צלח, וכול הסיפור הזה גרם לו נזק כפול ומאוד עמוק.
הוא התגלה כלא-אמין. פתאום התברר שלנער מאולגה יש קשרים עם בעלי הון גדולים שהוא מנסה להסתיר. התדמית של נציג שכבות העוני והמצוקה, מעין רובין הוד שכחלון כל-כך אוהב למכור, פשוט התרסקה. ולמרות שהוא התנצל על ההטעיה, זה כבר היה מאוחר מדי והוא איבד ציבור של מצביעים.
האסטרטגיה: "להתחלק עם הגנב"
בחזרה למשרד האוצר: בניגוד ליאיר לפיד, שהיה שר האוצר לפניו וגם לא אהב את מה שנקרא "שלטון נערי האוצר", כחלון לא ממש נלחם בהם. אל המשרד המסוכסך והמפולג הזה שבו כל ראש אגף הוא למעשה מנכ"ל, הגיע כחלון עם פילוסופיה אחרת לגמרי משל לפיד, והוא קיבל החלטה אסטרטגית: במקום לריב ולהתנצח עם פקידי האוצר - הוא יעבוד איתם בשיתוף פעולה. אגב, אותו כלל של שיתוף פעולה מנחה אותו לאורך כל הדרך. הוא נהג לומר ש"גנב, אל תנסה לתפוס אותו. לא תצליח לעולם לגרום לו להודות בגניבה. במקום זה תתחלק איתו". כלומר, גם עם אנשים שאתה לא בוטח בהם, כמו פקידי האוצר למשל, עדיף לפעול מולם בשיתוף פעולה במקום ללכת איתם עם הראש בקיר.
כך היה גם עם ראש אגף התקציבים הקודם, אמיר לוי. מערכת היחסים בין השניים החלה כשלוי, שבחושיו הבין שכחלון הולך להתמנות לשר האוצר, ביקש להיפגש עימו בבית קפה בחיפה. לוי סיפר לכחלון שהסיוט הכי גדול של אגף התקציבים הוא ביום רביעי, כשסוגרים את סדר היום של ישיבת הממשלה הקרובה שמתקיימת ביום ראשון. אז, בכל שבוע, היו מגלים באוצר שמכינים להם כל מיני החלטות שעולות המון כסף ומכניסות את המערכת לטירוף.
"אמיר אומר לי: 'בכל יום רביעי מגיעה המעטפה, ואז יורד הגרזן בימי ראשון. תנסה להגביל את זה ל-50 מיליון'", סיפר כחלון בכנס של אגף התקציבים לפני כשלושה חודשים, והוסיף: "אמרתי לו 'למה שלא נגביל את זה לעשרה מיליון?', ואמיר ענה: 'לא תצליח'. אמרתי לו: 'בוא ננסה', והעברתי את זה בהסכם הקואליציוני" (התחייבות שהממשלה לא תאשר אף החלטה תקציבית ללא אישור שלו - ע"ב). במילים אחרות: כחלון הבטיח ללוי לשמור על מה שבאמת חשוב לאגף - שלא יפלו להם על הראש החלטות תקציביות מפתיעות, או שהגירעון התקציבי לא יעלה על 3% מהתוצר; ואף הבטיח לתמוך בתוכניות שהיו ה"בייבי של האגף", כמו למשל פיתוח המגזר הערבי.
בתמורה, לוי נתן לכחלון את הגב הרחב של אגף התקציבים לקידום המהלכים שהיו חשובים לו - כמו תוכנית "מחיר למשתכן" שעוררה ביקורת עצומה בקרב כלכלנים, בעיקר מהימין הכלכלי, אבל האגף התגייס לקדם אותה. גם הפחתות המסים של כחלון, שעוד נדבר עליהן, הרגיזו את בנק ישראל וכלכלנים עם השקפת עולם חברתית. אבל לוי היה שם בשביל כחלון, ולא היסס להתעמת אפילו עם הנגידה, צעד שנחשב לחלוטין לא מקובל ביחסים שבין הדרג המקצועי באוצר והבנק המרכזי.
נקודת המפנה: הפגישה הדרמטית במשטרה
בחצי הראשון של הכהונה של כחלון, היה נראה שהגישה הזו עובדת לו נהדר. בכל תקופת הכהונה של לוי אנשי האגף הדעתנים לא אמרו מילה רעה אחת על שר האוצר. לא אמרו מילה רעה אחת על שר האוצר. לוי הפגין נאמנות מוחלטת לכחלון, אפילו כשהאחרון זרק לפח את המלצות הוועדה להעלאת גיל הפרישה לנשים, שלוי בעצמו עמד בראשה.
אבל האידיליה הזאת לא החזיקה מעמד. ב-2018 עזב בן הברית את האוצר, ובמקומו הגיע שאול מרידור, שבעיני הנער מגבעת אולגה הוא הסמל המובהק של האליטה מרחביה. אם כחלון הוא אאוסטיידר, אז מרידור הוא לגמרי אינסיידר.
מהרגע הראשון היה ברור שמערכת היחסים הזאת לא תהיה אותו דבר. את נקודת השבר הגדולה ביותר מסמן המפגש שהתקיים ב-17 באוקטובר 2018 בתחנת משטרה בנתניה בין כחלון לבכירי המשטרה. אז סוכמה תוספת השכר לשוטרים, לסוהרים ולגמלאי כוחות הביטחון - תוספת שתעלה למדינה בשנים הקרובות כמעט 20 מיליארד שקל. לפגישה הזאת, באופן חסר תקדים, כחלון לא לוקח איתו אף נציג מקצועי ממשרד האוצר, ומותיר את הפקידים, שהתנגדו להסכם עד לרגע האחרון, המומים.
אם עד אז אגף התקציבים גנב סוסים יחד עם כחלון לפי מתווה אמיר לוי, מאז אותה פגישה בחיפה - זה נגמר. המחיר ששילם כחלון בעקבות כך היה יקר: בבת אחת נגמר ירח הדבש עם נערי האוצר המתוסכלים, והשמועות על החריגה ביעד הגירעון הענק החלו לדלוף בדיוק באותה התקופה. למעשה, כחלון הקריב את היחסים עם האוצר בשביל מערכת יחסים אחרת שהייתה יותר חשובה בעיניו - מערכת היחסים עם הציבור. הוא רצה להיטיב עם הציבור - והיה בטוח שהציבור יחזיר לו אהבה בקלפי. אבל זה לא קרה.
הבריתות שהתפרקו: ניסנקורן ואיזנקוט
במקביל ללוי, כחלון תחזק שתי בריתות נוספות: האחת עם יו"ר ההסתדרות דאז, אבי ניסנקורן והשנייה עם הרמטכ"ל גדי איזנקוט. ניסנקורן נתן לכחלון שקט תעשייתי מוחלט, והסכים באופן תקדימי שתוספות שכר ישולמו באופן דיפרנציאלי, כלומר שהעובדים בעלי השכר הנמוך יקבלו תוספת שכר זהה בשקלים, אבל גדולה יותר באחוזים מזו שיקבלו עמיתיהם בעלי השכר הגבוה.
בתמורה נתן כחלון לניסנקורן שקט תעשייתי מצד האוצר - האוצר לא יזם שום מהלך חד-צדדי לייעול ורפורמה במגזר הציבורי. באגפי התקציבים והשכר באוצר הביטו בתסכול בתוספות השכר הנדיבות שקיבלו עובדי המגזר הציבורי בתקופת כחלון ללא שום תמורה אמיתית מצידם. אפשר לומר שמאז ימי מפא"י לא נהנתה ההסתדרות ממעמד חזק כל כך בבניין המשרדים ברחוב קפלן בירושלים.
לאיזנקוט נתן כחלון את מה שצה"ל תמיד רצה: תקציב רב-שנתי מובטח וסגור מראש והפסקה מוחלטת של התדרוכים נגד מערכת הביטחון. בתמורה, חסך הצבא מאיתנו את קמפיין ההפחדות המסורתי שהוא מארגן בכל פעם שיש דיוני תקציב, ולא שיתף פעולה עם שר הביטחון אביגדור ליברמן שכשזה דרש הגדלת תקציב הביטחון בניגוד להסכם עם האוצר.
שלוש השותפויות האלה של כחלון התפרקו בשלהי הקדנציה שלו.
הרפורמה שלא קרתה: הבנקים
למשרד האוצר הגיע כחלון כאמור אחרי רפורמה צרכנית אמיתית בסלולר שהשפיעה על כל צרכן בישראל, והציפיות היו גדולות. ערב הבחירות, התחייבה "כולנו" לבצע רפורמה מקיפה במערכת הבנקאית. בין היתר דובר על הפרדת קבוצות בנקאיות קיימות, עידוד כניסת שחקנים חדשים, רפורמה בפיקוח על הבנקים והפרדת חברות כרטיסי האשראי מהבנקים. כחלון אף הצהיר בעבר כי עזב את הליכוד "בגלל הנושאים החברתיים-כלכליים. אם הייתי יכול לטפל בכל הנושאים שאני מאמין בהם - צמצום פערים, משבר הדיור, יוקר המחיה - אין אף ראש מפלגה שמדבר על הדברים האלה. אין אחד. לא קם מנהיג אחד שאמר: אני אאבק בבנקים כי הבנקים מרוויחים הון עתק. כי הבנקים יכולים לזרוק בן אדם מהבית בשביל 10 אלפים שקל ולעשות לחבר שלהם תספורת ב-600 מיליון".
אבל מהר מאוד גילה כחלון שסלולר זה לא בנקים. שלייצר תחרות אמיתית בשוק הבנקאות הישראלית זו משימה קשה ומורכבת. כחלון אולי קיבל את הטיקט שכל כך רצה - והיה שר האוצר 'שלנו' בחמש השנים האחרונות - אבל הוא לא הצליח לעשות לבנקאות, אחד השווקים הכי פחות תחרותיים במשק, את מה שעשה לסלולר, וזאת גם אחת הביקורות המרכזיות נגדו.
זה נכון שהוא התגרה בבנק ישראל והתעמת עם הנגידה הקודמת קרנית פלוג; וזה נכון שהוא חייב את שני הבנקים הגדולים למכור את חברות כרטיסי האשראי שלהם; וכן גם עמד מאחורי הצעות חוק פרטיות שהגישו נגד הבנקים חברי כנסת מסיעת "כולנו". אבל, בשורה התחתונה, בתקופת כהונתו לא קם בנק חדש, כוחם של לאומי ופועלים נשמר והמחיר שהציבור משלם עבור השירותים הבנקאיים לא באמת ירד.
המדיניות: סוכריות לכולם
לצד הטיקט החברתי, לאורך כל הקדנציה שלו ביקש כחלון להסיר את הקללה שרבצה על שרי האוצר מאז נתניהו. האחרון, כשר אוצר בממשלת אריאל שרון ב-2003, הטיל גזירות קשות ואז מצא את עצמו במדבר הפוליטי עם 12 מנדטים בלבד לליכוד בבחירות 2006. אחרי זה שילמו מחיר גם שטייניץ ובעיקר לפיד - שהציבור לא שכח לו את העלאות המסים בתחילת הקדנציה. מאחורי הדאגה האמיתית של כחלון למצוקות של אנשים והרצון הכן לצמצם פערים בחברה, היה גם חישוב פוליטי קר - אם הוא ידאג לכולם זה ישתלם לו בקלפי.
הנה רשימה חלקית של הסוכריות שהוא חילק לציבור: עזר לצרכנים להילחם ביוקר המחיה כשהוריד מסים עקיפים כמו המע"מ; עזר לחיילי החובה בצה"ל כשהעלה להם את השכר; עזר (או ניסה לעזור) לזוגות צעירים שמחפשים דירה, כשהרחיק את המשקיעים משוק הנדל"ן עם העלאת מס הרכישה; עזר לאבות עובדים במשפחות צעירות כשנתן נקודות זיכוי במס הכנסה; שכירים שמרוויחים פחות משכר מינימום קיבלו ממנו מענקי עבודה; למען ערביי ישראל הוא העביר את החלטת ממשלה 922 שהגדילה את התקציבים למגזר ב-15 מיליארד שקל; על המעשנים הוא הגן בגופו ממש, כשסירב לאשר את העלאת מס על הטבק לגלגול עד שבית המשפט הכריח אותו לחתום; ואפילו את העשירים מהמאיון העליון הוא לא הזניח: במבצע מס מיוחד לבעלי שליטה בחברות פרטיות, הוא סידר לעשירים ביותר כאן הנחה של כמעט 4 מיליארד שקל, וגם הוריד את מס החברות שלוש פעמים, כולל הפחתה מיוחדת לחברות ההייטק.
ואי אפשר לשכוח כמובן את העזרה לרוכשי הדירות כשחילק קרקעות מדינה במיליארדים במסגרת תוכנית הדגל שלו "מחיר למשתכן", שעוררה עליו ביקורת רבה. ראשית בגלל העלות האדירה של התוכנית והעובדה שהופעלה באזורי ביקוש, שם הסבסוד של הקרקע יכול להגיע בקלות למיליון שקל לדירה. ובנוסף היו מי שטענו שהתוכנית דווקא מגדילה את הפערים כי רק מי שיש לו הון עצמי שמספיק לרכישת דירה יכול ליהנות ממנה.
הכלכלה: הציבור זוכר רק את הגירעון
אבל אם מסכמים, אפשר להגיד שכחלון לא קיפח אף אחד - חילק לכולם מתנות והטבות. אבל הציבור שאמור היה לגמול לו על כל הטוב הזה - לא התייצב לצדו בזמן אמת. בבחירות אפריל 2019 הוא קיבל רק ארבעה מנדטים; במועד ב' הוא כבר לא רץ לבד וחזר לליכוד עם הזנב בין הרגליים - בניגוד לכל מה שאמר לאורך כל הדרך; ובמועד ג' הוא כבר בכלל לא ירוץ. מה השתבש? רפורמת הסלולר הפכה אותו לאביר האינטרס הציבורי, אבל כשר אוצר, למרות שחילק הטבות כמעט לכל מגזר, לא היה לו הישג אחד מהדהד ומאבק אחד משמעותי שהציבור זכר לו. נשאר רק הגירעון. ובאמת הגיע הזמן לדבר על הגירעון העצום שמשאיר מאחוריו כחלון.
הגירעון: מחיר הסוכריות
נהוג לומר על כלכלנים כי הם רואים רק את טובת המשק והכלכלה, כלומר את המקרו ולא את בני האדם שעשויים להיפגע. מה שנקרא, המיקרו. אצל כחלון זה היה הפוך - הוא לא ראה מקרו, הוא ראה רק מיקרו כלכלה. מה שעניין אותו היה מחיר העגבנייה וכמה כסף נשאר בסוף לאזרח הקטן בבנק. הוא לא התעניין בנתוני הצמיחה, הפריון והגירעון. ונגידת בנק ישראל קרנית פלוג, למשל, לא אהבה את זה. היא התנגדה להפחתות המסים של האוצר, וכחלון, בתגובה די טיפוסית, אמר על זה: "כל מה שהיא אמרה לי לעשות - עשיתי הפוך".
במבט לאחור, הנגידה לא טעתה. בסוף 2018 נגמר לכחלון המזל כשהגירעון התקציבי פרץ את המסגרות וקבר אותו תחתיו. אבל על כך בהמשך.
בנושא אחד כחלון ופלוג דווקא כן היו באותה הדעה - הגדלת ההוצאה. פלוג וכלכלנים רבים אחרים סבורים שרמת ההוצאה הממשלתית על שירותים חברתיים בישראל נמוכה מדי, ובוודאי שנמוכה ביחס למה שמקובל במדינות המפותחות. מהבחינה הזו הייתה בין פלוג לכחלון סוג של שותפות, גם אם כל אחד בא אליה מכיוון אחר. אבל היה ביניהם הבדל אחד קריטי. פלוג חשבה שזה חוסר אחריות להגדיל את ההוצאות מבלי להגדיל בצד השני גם את ההכנסות, והדרך היחידה שהיא הכירה להגדלת ההכנסות היא העלאת מסים. כחלון מנגד לקח מנתניהו את האמונה שמסים הם התגלמות הרע. הוא טען שחייבים דווקא להוריד מסים, כי כך הכלכלה תצמח מהר יותר ובסופו של דבר גם יהיו יותר הכנסות ממסים.
זה הצליח במשך שנה-שנתיים, ואז פתאום התברר שנוצר חור ענק בתקציב. אגב, המדיניות הזאת של חלוקת סוכריות לא רק יצרה גירעון ענק בסך 52 מיליארד שקל, אלא גם העניקה לו את כינוי הגנאי "סנטה קלאוס" שכמה מהעיתונאים הכלכליים הדביקו לו.
השורה התחתונה: החמצה גדולה
בשורה התחתונה, האם כחלון הצליח? האם מצבנו הכלכלי יותר טוב, או פחות טוב? אם מנתחים את המציאות מזווית מקרו-כלכלית מגלים כי מצב הכלכלה בימי כחלון היה לא רע. המשק צמח, האבטלה ירדה, השכר עלה, האי-שוויון צומצם, האינפלציה הנמוכה והשקל החזק דאגו לשמור את בעיית יוקר המחיה על אש קטנה. גם עליית מחירי הדירות כמעט שנעצרה. אבל במבט היסטורי, סביר להניח שכהונת כחלון תיזכר כהחמצה גדולה, ולא רק בגלל הגירעון הענק שהשאיר ליורשיו. כמו שאמר לאחרונה נגיד בנק ישראל אמיר ירון: "את הגג מתקנים בקיץ - לפני שמתחילה עונת הגשמים". כלומר, שאת הרפורמות, ואולי גם את הגזירות, צריך לעשות דווקא כשהכול טוב.
אצל שר האוצר כחלון, כך נראה, היה קיץ כל השנה. במשך ארבע שנים תמימות הכלכלה פרחה, אף משבר פיננסי עולמי או ביטחוני-אזורי לא הפריע - זה היה זמן מושלם לתיקונים, למהלכים שיחזקו את הכלכלה הישראלית בטווח הארוך: העלאת גיל הפרישה לנשים, התייעלות במגזר הציבורי, עידוד השתלבות ערבים וחרדים בשוק העבודה - אבל את כל אלה כחלון לא עשה - ומצד שני הוא עשה לא מעט.
הוא לא היה שר האוצר הכי גרוע שהיה לנו, אבל בטח שלא המצטיין שבהם. אבל יותר מציונים, אולי יש פה מסר לאנשים כמו ניר ברקת שחומדים את תיק האוצר. בטווח הארוך כדאי לשר אוצר לחשוב על האינטרס הלאומי ולא על האינטרסים הצרים של כל קבוצות הלחץ. יכול להיות שזה יעלה לך בתקופת גלות במדבר פוליטי. אבל אם משווים ל'מר כלכלה', ראש הממשלה נתניהו, בסוף הציבור הישראלי זוכר דווקא את שרי האוצר שידעו לומר 'אין לי' ולהיות האיש הרע כשצריך.