מרוב העניין הפוליטי הלוהט שמייצר רעיון הסיפוח, אנחנו נוטים לעיתים להתעלם מהעובדה שהחלת החוק בבקעת הירדן אינה רק עניין סמלי או לאומי. היא אפילו לא רק מכשיר מדיני. היא קודם כול עניין משפטי. היא חלק מתמונה רחבה מאוד של טיפול במאות-אלפי ישראלים המתגוררים כיום ברחבי יהודה והשומרון, ושזכויותיהם נרמסות יום-יום ושעה-שעה. הם מופלים לרעה ביחס לשאר האזרחים, רק בשל העובדה שהחוק הישראלי אינו חל עליהם.
תלוי מאיזה צד של הקו הירוק את יולדת
באחד מתפקידיי הקודמים בכנסת הייתי עד להרבה מאוד מקרים כאלה של הפליה. הנה דוגמה קטנה שיכולה להבהיר עד כמה חמור הפער שמתקיים כיום משני עבריו של הקו הירוק. בישראל שמצטופפת בתוך גבולותיו הצרים של הקו, אוסר החוק לפטר עובדת בזמן ההיריון או חופשת הלידה. החוק הזה כל-כך מתבקש שלפעמים אנחנו שוכחים שפעם היה בו צורך.
ביישובי בקעת הירדן, ובשאר יישובי יהודה והשומרון, החוק הזה שחוקקה הכנסת לא חל במשך שנים רבות. הנפגעות מכך היו כל אותן הנשים המועסקות אצל מעסיקים ישראלים. לא רק היהודיות נפגעו. כל העובדות, בין שהן בעלות אזרחות ישראלית ובין שהן ערביות תושבות יהודה ושומרון, לא זכו להגנת החוק בתקופה הכי רגישה שלהן, ובלי שיש להן אפשרות אמיתית למצוא עבודה חלופית בזמן הזה. הפגיעה היא לא רק בהן, אלא רחבה יותר וכוללת את בני זוגן וילדיהן המושפעים מכך ישירות.
לצערי, החור המשפטי הזה אינו עניין תיאורטי בלבד. העובדות האלה פוטרו לא פעם תוך ניצול חולשתן. יצא לי לטפל בעצמי במקרה מהסוג הזה שבו נאלצתי להסביר למפוטרת בחופשת לידה, כי אין לי אפשרות לעזור לה. החוק הישראלי לא חל עליה, וזה היה סוף הסיפור מבחינתה.
החוק הזה אינו החוק היחיד שלא חל בבקעה, ביהודה או בשומרון. רוב מוחלט של חוקי העבודה אינם חלים באזורים האלה. אין חובה להפריש פנסיה; ואין איסור להעסיק קטינים בשעות שבהן הם אמורים ללמוד בבית-הספר.
ולצד חוסרים אלה, עוד רבים-רבים מחוקי המגן המעניקים את הזכויות הבסיסיות ביותר לאזרחי ישראל העובדים, אינם חלים על העובדים בבקעה.
ואלה לא רק חוקי העבודה. בשטח שבו מתגוררים, נרצה בכך או לא - כמעט חצי מיליון ישראלים, חלה כיום מערכת חוק שונה מאוד מזו שקיימת בישראל. זאת, למרות העובדה שהתקופה שישראל מחזיקה בשטחים אלה ארוכה בהרבה מזו שבה לא החזיקה בהם.
האנשים שגרים ב"לשם" או ב"עלי זהב" נולדים ומתים בדיוק כמו חבריהם שמתגוררים בפתח-תקווה או בתל-אביב. הם לומדים ועובדים, מתחתנים ומתגרשים, מבקשים איכות חיים, בונים בתים, מנהלים עסקים, מתחנכים, צורכים תרבות, זקוקים לשירותי רפואה וסיעוד, ועושים כל דבר שעושים בני משפחותיהם בישראל שמהעבר השני. ובכל זאת, המשפט באזור הזה שונה לחלוטין.
החקיקה הצבאית פותרת חלק קטן מהבעיות האלה, אבל היא תמיד מפגרת אחרי הכנסת, ולעולם לא תוכל להשוות את זכויותיהם המשפטיות של הישראלים בבקעה לזכויות אחיהם בישראל הקטנה. הכנסת שחוששת כל-כך מכותרת של "סיפוח", "מיני סיפוח" או "סיפוח זוחל", מתרחקת מאוד מהחלה של חוקים ביהודה ושומרון, ורק לעיתים נדירות מצליחה לחוקק חוק המחיל את עצמו על תושבי יהודה והשומרון.
שיתוף-פעולה נדיר, שהייתי עד לו בין חברת-הכנסת לשעבר אורית סטרוק לחברת-הכנסת מרב מיכאלי, הצליח להביא לשינוי קטן. אחרי שנים שבהן סכנת הפיטורים ריחפה מעל נשים בזמן היריונן וחופשת הלידה שלהן, הוציא האלוף צו נקודתי שמנע פיטורים של נשים נוספות בסיטואציה דומה.
מספיק קרוב ומספיק רחוק
אלא שהמקרה הזה של שיתוף-פעולה של ימין ושמאל פוליטיים, נחשב לחריג מאוד. המאבק הפוליטי על עתיד השטחים הפך ברבים מהמקרים למאבק פוליטי שבו זכויותיהם של המתיישבים הפכו לסוג של בנות ערובה. התפיסה המקובלת בשמאל רואה בנורמליזציה של חיי המתיישבים סכנה לאפשרות העברת השטחים האלה בעתיד, לידי הערבים. מבחינתם, הנורמליזציה עלולה להפוך ללגיטימציה. החלת המשפט עלולה לשדר "חלילה" הסכמה להיאחזות בשטח.
הסופר דויד גרוסמן המשיל בספרו "הזמן הצהוב" את יחסה של ישראל המחזיקה ביהודה ושומרון, לאדם המהלך במסדרונות קופת-חולים ומחזיק בדגימת השתן שלו. הוא מחזיק אותה קרוב מספיק לגופו, כדי שלא ייקחו אותה ממנו, ורחוק מספיק מגופו כדי שלא יזהו אותה איתו. אפשר רק להניח מה היה אומר הפסיכואנליטקאי ד"ר זיגמונד פרויד על עולם דימויים שכזה. אבל לעניינינו מספיק לומר שגרוסמן מזהה, ובצדק, שניות שאופיינית לישראל ביחס לשטחי הבקעה, יהודה והשומרון.
אלא שיותר משישראל מאופיינת בשניות ביחס לגורל השטחים, היא מאופיינת בשניות ביחס לתושביהם. מצד אחד, היא מעריצה אותם, ומצד שני מפחדת מהם. היא רואה בהם חלוצים, אך גם נבלים. היא רואה בהם אחים לכל דבר ועניין, אך מרגישה מספיק בנוח כדי להותיר אותם במשך שנים בחושך. במסגרת משפטית מפגרת. כזו שאינה מאפשרת להם איכות החיים שלה זוכים שאר אזרחי המדינה. זה נראה לרבים מאזרחי ישראל כסיטואציה הגיונית. הרי הם בחרו לשבת בשטח נתון במחלוקת.
אלא שהמחלוקת הלגיטימית שקיימת בישראל ביחס לשטחים אלה, והשניות שמאפיינת את המדיניות הישראלית ביחס לאדמה, אינה צריכה להשליך על יחסה של ישראל לאדם. ביחס לתושבים שמתגוררים באזורים אלה, לא אמורה להתקיים כל שניות. החוק הישראלי צריך לחול באזורים אלה בצורה מלאה כל זמן שהתושבים חיים שם. ככל שממשלה עתידית תחליט להעביר חלק משטחים אלה לישות מדינית אחרת, ניתן יהיה לשנות בקלות את החוק החל בהם. האפשרות להסדר מדיני בזמן עתיד אינה אמורה לגזור סבל לתושבים בזמן הווה.
"ראש הממשלה עדיין לא קיבל החלטה"
ראש הממשלה בנימין נתניהו, הודיעו בכירים בליכוד, ממתין השבוע לאור ירוק מהבית הלבן לפני שיחליט על סיפוח הבקעה. התחושה הציבורית היא שזה עומד לקרות בימים הקרובים. אלא שכאן חייבים לומר שזו לא הפעם הראשונה שרה"מ ממתין לתשובה אמריקאית שתאפשר סיפוח.
זה נשמע כאילו ישראל על סף פריצת דרך בנושא. אלא שבניגוד לבגין ז"ל, שהחיל את החוק הישראלי ברמת הגולן בתוך יום אחד, וללא כל תיאום עם ארה"ב, המתין נתניהו להסכמות שכאלה לאורך כל הקדנציה האחרונה. בכל פעם שהצעה לספח חבל ארץ ביהודה ושומרון עלתה לדיון בוועדת השרים לחקיקה, וההצעות האלה עלו לא מעט פעמים, המחזה הזה חזר על עצמו.
ריכזתי את הוועדה הזו בין השנים 2015 ל-2019, ואני יכול להעיד שהתופעה חזרה על עצמה באופן מדויק פעם אחר פעם. בחדר הוועדה היה רוב מוחלט של שרים שביקשו לתמוך בהצעת החוק. אבל אז ביקשו אנשיו של ראש הממשלה להמתין להכרעתו. הוועדה המתכנסת במליאת הממשלה הייתה יוצאת להפסקה עד להכרעתו של האיש מהקומה שלמטה. אלא שההכרעה הזו לעולם בוששה לבוא.
בכל פעם אותה תמונה: חברי הוועדה ממתינים וממתינים, אך ראש הממשלה "עדיין לא קיבל החלטה". כידוע, סדר היום של ועדת השרים לחקיקה אינו נקבע בהפתעה. התחושה הייתה תמיד כי אלה לא האמריקאים שטרם קיבלו החלטה, אלא גורם בכיר במשרד ראש הממשלה. מפעם לפעם ההכרעה נדחתה.
מה נשתנה הפעם הזו מהפעמים הקודמות?
השחקנים הציניים משוכנעים שנתניהו ממתג את עצמו כעת בתור "האיש מן הבקעה" רק מטעמים פוליטיים. כדי שלא ייאלץ להפוך ל"איש מן הוועדה"; זו שמבקשת לדחות את בקשתו לחסינות מפני כתב אישום. אם לא יצליח לשנות את סדר היום ולדחות את הדיון בוועדת הכנסת "בשל ההזדמנות ההיסטורית" שנוצרה, יצליח בוודאי לשנות את השיח אודותיו.
המסך הקטן שישדר לאזרחי ישראל את המתרחש בכנסת, יפוצל. בצידו האחד יופיע מדינאי גדול המבקש לספח את בקעת הירדן, קונצנזוס ישראלי שבו תומכים, במידה כזו או אחרת, שלושת-רבעי מחברי-הכנסת. בצד השני יופיעו חברי גוש ה-65, ויעסקו בפוליטיקה הקטנה של דחיית בקשתו לחסינות של ראש הממשלה, וזאת בשעה שההיסטוריה הועידה אותו לקבוע את גבולה המזרחי של ישראל.
סערה גיאו-פוליטית מושלמת?
אני מאלה שלא יודעים לאן מכוון ראש הממשלה, ואיני מתיימר לדעת את מניעיו במקרה זה. ייתכן שהוא סבור ששנת הבחירות בארה"ב יחד עם אירועי יום השואה הבינלאומי, ההסכמה הפנים-ישראלית הרחבה והבחירות השלישיות, ייצרו סערה גיאו-פוליטית מושלמת. זמן שאין מתאים ממנו לרעיון הסיפוח ולקבלתו במינימום נזקים.
אני סבור, ששאלת טעמיו של נתניהו משנית, עד לא חשובה. מהלך הסיפוח חשוב ונכון, ואני מציע להתרכז בתועלת האובייקטיבית שתצמח ממנו והרבה פחות בטעמיו הסובייקטיביים של ראש הממשלה. אין להם רלוונטיות לשיפוטו המוסרי, הפוליטי והמשפטי של האקט הדרמטי הזה.
בעיניי, סיפוח הבקעה מתבקש. הבעיה היא רק שתיחומו לאזור הבקעה צר מדי. אחרי שסיפוח השטח יצליח בבקעה, אני מציע לשכפל אותו ביהודה ושומרון באופן רחב יותר. המלצתי היא - להכריז על מהלך הסיפוח הקרוב כ"בקעת הירדן תחילה". זה ייתן קריאת כיוון חשובה למה שאמור להתרחש בהמשך.
הכותב שימש כיועצה הבכיר של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד ואחראי על ענייני הכנסת והממשלה במשרדה. כן שימש כמרכז ועדת השרים לחקיקה וכמרכז ועדת שקד-לוין להגברת המשילות בישראל. הוא תלמיד לתואר שלישי באוניברסיטה העברית
