37 אלף נשים בישראל דיווחו על הטרדה במקום העבודה בתוך שנה / אילוסטרציה: shutterstock, שאטרסטוק
ב-5 בנובמבר 2013, ספגה אחת מחברות ההייטק המוכרות בישראל מכה לא פשוטה. באותו היום פרסם שופט בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, אורן שגב, פסק דין שבו הוא מתח ביקורת חריפה על החברה וקבע כי היא נושאת באחריות להטרדה מינית של מהנדסת בחברה.
לפי פסק הדין, אחד מהעובדים נהג להטריד את המהנדסת מינית ולהתנכל לה. הוא סיפר בנוכחותה בדיחות גסות, תיאר תיאורים מיניים בוטים, ושיתף את הנוכחים בחדר שבו עבדה בחוויותיו המיניות. בין היתר, אותו עובד נהג לפנות אל המהנדסת בכינויים כגון "ילדונת" ו"ברבי", ועשה שימוש תכוף במשפט "מה תודה? תתפשטי".
השופט מתח ביקורת על כך שהחברה החליטה כי הפתרון הראוי לבעייתה של המהנדסת המוטרדת הוא להעביר דווקא אותה, ולא את המטריד, לקבוצת עבודה אחרת. השופט שגב קבע כי "החברה העדיפה את האינטרס של שמירת 'השקט התעשייתי' בשורותיה, תוך התמקדות במצבו של המטריד על פני מצבה של העובדת המוטרדת".
הביקורת על חברת ההייטק הייתה קשה, אבל זהותה של החברה לא תיחשף לציבור בהקשר הזה. למה? כי זהו המצב המשפטי ששורר במדינת ישראל. בזמן ששמותיהם ותמונותיהם של חשודים בהטרדה מינית בעבודה ובמקומות אחרים מגיעים לכותרות העיתונים ולמהדורות החדשות, חברות שמתנהלים נגדן הליכים משפטיים בגין הפרה של הוראות החוק למניעת הטרדה מינית, זוכות להגנה מבתי הדין לעבודה ופעמים רבות זהותן אסורה לפרסום. שמות החברות לא נחשפים - לא רק בשלב ניהול התביעה נגדן - אלא לעיתים גם לאחר שיש פסיקה שיפוטית שמטילה עליהן אחריות להטרדות מיניות אצלן.
לטעמנו ב"גלובס", האינטרס הציבורי מחייב את פרסום שמותיהן של חברות שנמצאות אחראיות להטרדות מיניות. זאת, כמובן, ללא חשיפת זהותן של העובדות המוטרדות. אנו ב"גלובס" מאמינים שחשיפת החברות תסייע במלחמה בבעיית ההטרדות המיניות בעבודה, ותרתיע חברות אחרות מלנהוג באופן דומה, תעודד עובדים ועובדות בתוך אותן חברות ובחברות אחרות להתלונן על הטרדות ותגביר את המודעות לסוגיה. יתר על כן, אנחנו מאמינים שזהו גם אינטרס של החברות עצמן.
חשוב להדגיש: אין לנו טענות נגד עצם קיום דיונים בתביעות בגין הטרדה מינית בדלתיים סגורות, כפי שנהוג. אבל הנוהג הזה נועד בעיקרו כדי להגן על המתלוננות, והוא לא יכול לשמש חברות שנמצא שהן אחראיות להטרדה מינית כדי למנוע את פרסום שמותיהן. לטעמנו, התועלת הציבורית שעשויה לצמוח מחשיפת שמן של החברות עולה על הפגיעה האפשרית במוניטין שלהן.
סוגיית הפרסום: האינטרס הציבורי מול פרטיות החברות
אחרי פסק הדין של ביה"ד האזורי לעבודה, שהעביר ביקורת חריפה על החברה, פנו "גלובס" והחתום מעלה לביה"ד הארצי בבקשה כי יתיר לנו לפרסם את שם החברה. הפנייה לפרסום נעשתה בתיאום ובתמיכת העובדת שהוטרדה ועורכת דינה. בהמשך, הצטרפו לבקשה שלנו גם נציבות שוויון זכויות לנשים בעבודה, ואיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות הטרדה מינית ושדולת הנשים בישראל.
ב-31 ביולי 2014 דחה ביה"ד הארצי לעבודה את בקשתנו. השופטים נימקו את ההחלטה בכך שהפרסום עלול להביא לפגיעה בשמה הטוב של החברה ובמוניטין שלה, שכן קביעות בית הדין האזורי נגד החברה "מטילות עליה צל כבד".
שופטי הארצי בראשות הנשיא דאז, יגאל פליטמן, פסקו כי האינטרס של החברה בשמירת שמה הטוב צריך לגבור על עקרון פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת. "שמו הטוב של כל מעסיק, מקומי או רב-לאומי, צפוי להיפגע נוכח קביעות אלה", נקבע.
השופטים ציינו, כי בהליכים בקשר להטרדה מינית מתנהל ההליך בדלתיים סגורות, והכלל הוא שיפורסמו לגביו רק אותם פרטים שיותר פרסומם. לדבריהם, "נכון הוא שאין דומה האינטרס שבהגנה על אדם, לזה של חברה, אולם אין משמעות הדבר כי האינטרס של החברה אינו קיים או בר-הגנה".
לסיכום, שופטי הארצי קבעו כי רק בתום הדיון בערעור חברת ההייטק או עם מתן פסק דין בו, ניתן יהיה לבחון שוב את שאלת פרסום שם החברה, ודחו את בקשתנו.
אנחנו נאלצנו להמתין להליך הערעור כדי לנסות לבקש שוב לפרסם את שם החברה. אולם זה לא קרה מעולם. במהלך 2014, חברת ההייטק שרצתה והצליחה למנוע את חשיפת שמה, הגיעה לפשרה חשאית עם המהנדסת המוטרדת ועם עורכת דינה. במסגרת הפשרה שילמה החברה למהנדסת פיצוי כספי משמעותי בתמורה לדחיית התביעה נגדה. "על הדרך" היא הרוויחה מכך ששמה לא פורסם. החברה קנתה שקט ומנעה פגיעה במוניטין שלה.
וכך, למרבה האבסורד, עד היום לא פורסם שמה של החברה מתחום ההייטק למרות שישנו פסק דין של ביה"ד האזורי לעבודה שקבע כי היא טייחה הטרדה מינית.
המקרה הזה התרחש בשנת 2014. אבל עד היום מהווה פסק הדין הזה של ביה"ד הארצי לעבודה הלכה שלאורה פועלים כל בתי הדין לעבודה בבקשות לפרסום שמות חברות.
רוחות של שינוי? מהפכת ה-MeToo נותרה מחוץ לביה"ד לעבודה
ההלכה לא השתנתה, אבל מה שהשתנה זה העולם מסביב. מהפכת MeToo שינתה בשנים האחרונות באופן דרמטי את היחס החברתי להטרדות מיניות. התנהגות בוטה כלפי נשים שהתקבלה בעבר בהבנה, נתפסת היום באופן חמור ושורה ארוכה של גברים מוכרים ברחבי העולם הוקעו ציבורית ומשפטית בגין הטרדות מיניות שביצעו בעבר. רבים מאותם מקרי הטרדה התרחשו במסגרת העבודה.
גם בכל הקשור לפרסום שמות של חברות שאחראיות להטרדה מינית - המהפכה לא הגיעה לבתי הדין לעבודה. בתי הדין ממשיכים לאסור פרסום שמות של חברות, גם לאחר שהם עצמם מצאו אותן אחראיות למקרים של הטרדות מיניות.
המקרה האחרון עוסק בחברה ששמה אינו מותר בפרסום, למרות שני פסקי דין - של שופטת ביה"ד האזורי לעבודה מירב קליימן, ושל שופטי ביה"ד הארצי לעבודה - שקבעו כי החברה אחראית להטרדה מינית שבוצעה בעובדת שלה בעת שזו הייתה ברילוקיישן בחו"ל. בראיון ל"גלובס" סיפרה העובדת על ההטרדה שחוותה מצידו של אדם זר שהיה בקשרים עם החברה הישראלית (ראו מסגרת).
בפסק הדין של השופטת קליימן נקבע, כי החברה אחראית כלפי העובדת עקב אי-עמידתה בהוראות החוק למניעת הטרדה מינית ובגין הפגיעה במעמדה בעבודה, וחייב את החברה לשלם לעובדת פיצוי בסך 65 אלף שקל.
העובדת ערערה לביה"ד הארצי לעבודה שהחודש, ב-7 בינואר 2020, קיבל את הערעור באופן חלקי והגדיל את הפיצוי לעובדת לרבע מיליון שקל, תוך שקבע כי החברה נושאת באחריות להטרדה המינית. לאחר מתן פסק הדין טענה החברה כי בפסק הדין נפלו טעויות עובדתיות משמעותיות, שמחייבות את ביטולו (החלטה סופית בעניין זה טרם התקבלה).
גם הפעם, ובגיבוי העובדת המוטרדת, פנה "גלובס" לביה"ד הארצי לעבודה בבקשה שיתיר לנו לפרסם את שם החברה. בבקשה שהוגשה באמצעות עוה"ד אוריין אשכולי ויורם מושקט, נטען שקיימת חשיבות ציבורית לפרסום שם החברה המעסיקה, גם על מנת להרתיע התנהלות דומה במקומות עבודה נוספים וגם אצל אותה מעסיקה.
לפי הבקשה, "לא יכולה להיות מחלוקת כי נשוא פסק הדין - סוגיית ההטרדות המיניות במקום העבודה - מצדיק בפני עצמו את הבקשה לפרסום פרטי המעסיקה. היקף תופעת ההטרדות המיניות במקום העבודה הוא רחב, אך סמוי באופן יחסי ובמרבית הנסיבות מעיני הציבור".
החברה מתנגדת לחשיפת שמה, בין היתר היא טוענת כי פרסום השם יגרום עוול למנהלה, שכן חשיפת שם החברה תביא גם לחשיפת שמו, ולאור העובדה שטענות שהופנו נגדו באופן אישי בתביעה, נדחו בפסק הדין. ביה"ד יצטרך להכריע בקרוב בבקשתנו.
זה לא נגמר שם. בשבוע שעבר חשפנו מקרה נוסף שבו חברה נתבעת בגין אחריותה להטרדה מינית, אך שמה אסור לפרסום. מדובר בתביעה חמורה במיוחד שהגישה עורכת דין נגד אחת מפירמות עורכי הדין המובילות בארץ, שבמסגרתה נטען כי הפירמה פיטרה אותה מהעבודה אצלה לאחר שהתלוננה שהוטרדה מינית על ידי אחד מהשותפים בפירמה.
לפי התביעה, הפיטורים נעשו חרף ממצאי דוח של שופטת-בודקת שמצא את גרסתה כמוצדקת. גם הפעם אנחנו עושים מאמצים להביא לחשיפת שמה של פירמת עוה"ד.
האם נצליח להביא לשינוי האופן שבו מתייחסים בתי הדין לעבודה לנושא פרסום שמות חברות שנמצאות אחראיות להטרדה מינית? יש לקוות.
דעת המומחים: דלתיים סגורות - כן, למנוע פרסום - לא
העמדה העקרונית של "גלובס" בנושא, זוכה לגיבוי של עורכות דין מומחיות בתחום הטיפול בהטרדות מיניות וגם של מומחים לדיני פרטיות.
עו"ד סיגל פעיל, שמייצגת עובדות שהוטרדו (בין היתר את העובדת שהוטרדה ברילוקיישן) אך מרבה לייצג גם חברות שנתבעות בגין הפרת החוק למניעת הטרדה מינית, אומרת כי "כשיש קביעה שיפוטית שחברה אחראית להטרדה מינית לא רק שאין סיבה לא לפרסם את שמה, אלא יש חובה לפרסם אותו משום שזה יביא את המידע לעובדות ששוקלות לעבוד באותה חברה או שכבר עובדות בה, ומן הראוי שהן ידעו על כך".
פעיל מציינת, כי "יש פסקי דין חמורים לא פחות נגד חברות בבתי הדין לעבודה, למשל בגין פגיעה חמורה בהתארגנות העובדים, שבהם אין בכלל שאלה האם לפרסם את שמותיהן". לדבריה, "זה בסדר שההליכים בענייני הטרדה מינית מתנהלים לרוב בדלתיים סגורות כי זה נועד להגן על הפרטיות של הצדדים, אבל בתיקים רבי משמעות, של הטרדה מינית חמורה או של מעסיק מסוג מסוים (ציבורי למשל), ראוי שכבר משלב הגשת התביעה ראוי שהציבור ידע מי החברה הנתבעת".
נקודה חשובה נוספת שעו"ד פעיל מצביעה עליה היא ש"רוב התלונות על הטרדה מינית בעבודה ממילא לא מגיעות לידיעת הציבור, משום שהן נסגרות בהסכמים מחוץ לכותלי בתי המשפט. הסכמים שמכונים לעיתים הסכמי השתקה".
ואכן אלה הסכמים שנועדו להשתיק באמצעות בכסף את הפרסום השלילי על התנהגות החברות ואת חשיפת שמותיהן.
פעיל: "נכון. אבל צריך לומר שלמתלוננת יש סיכוי לקבל הרבה יותר כסף בהסכם כזה מאשר אם היא תגיש תביעה משפטית. למעסיק יש תמריץ גדול לשלם לה יותר בפשרה, כדי לא להיתבע בבתי הדין לעבודה וכדי ששמו לא יפורסם".
בהמשך לכך, אומרת פעיל שעל בתי הדין לעבודה להגדיל משמעותית את סכומי הפיצוי שהם פוסקים לעובדות שמגישות תביעות בגין הטרדה מינית. לדבריה, "אמנם סכומי הפיצוי בבתי הדין לעבודה עולים, אבל הם עדיין לא גבוהים דיים".
עו"ד יפעת בלפר, שמייעצת לחברות לפיתוח אסטרטגיות לטיפול ומניעת הטרדה מינית, אומרת ש"החברות נהנות מכך שההליכים בעניין הטרדה מינית הם חסויים באופן שהוא חריג לעקרון פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת". לדברי בלפר, "ההחלטה לנהל הליכים כאלה בדלתיים סגורות נועדה לשמור על כבודן ופרטיותן של הנפגעות ולעודד תלונות בתופעה כה מושתקת. אולם בפועל, הנהנות מההפקר היו החברות, שלא מילאו את חובותיהן, וזכו גם הן לחיסיון מלא על שמן".
בלפר קוראת לבתי הדין לעבודה לא לתת הגנה במקום שבו ההגנה אינה נדרשת. לדבריה, "שוק העבודה בארץ זקוק ליד נחושה ומרתיעה, המתווה דרכי פעולה אפקטיביות, קובעת סטנדרט ראוי ומתגמלת עשייה מקדמת". לדברי בלפר, "חשיפת שמות החברות שפעלו לטיוח או טאטוא הטרדות מיניות אינה 'שיימינג ציבורי' או סקרנות יצרית, אלא קיום מהותי של מטרות החוק למניעת הטרדה מינית על ידי קביעה מחודשת של הנורמות הארגוניות והעסקיות ששוק העבודה זקוק להן, והצבת גבול לבריונות ארגונית ועסקית".
ומה עם הזכות לפרטיות של החברות? פרופ' מיכאל בירנהק, סגן דקאן למחקר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א, מבהיר כי "להבדיל מבני אדם שלהם יש פרטיות - לתאגידים אין, ולא צריכה להיות זכות לפרטיות".
בירנהק אומר שזו עמדה עקרונית, שמבוססת על ההצדקות התיאורטיות של הזכות לפרטיות. "אמנם, לזכות יש גבולות עמומים, ולעיתים קשה להגדיר אותה. אבל יש לה גרעין מוצק, שעיקרו הגנה על בני אדם, בשר ודם. הפרטיות חשובה לפיתוח האישיות והזהות שלנו. לתאגיד אין אישיות במובן הפסיכולוגי הזה", הוא אומר. "הפרטיות חשובה כדי שנוכל לשאול, לתהות וגם לטעות, בלי מבט בוחן, ממשמע וממשטר. תאגיד פועל בתנאים אחרים ובסביבה אחרת. הפרטיות חשובה כדי לאפשר אינטימיות ואמון, שחשובים ליחסים זוגיים, אבל תאגידים לא מנהלים קשרי זוגיות. הפרטיות חשובה גם במרקם החברתי, כדי שנוכל לחיות ביחד - ולחוד. פרטיות לתאגידים לא תתרום ליצירת מרקם חברתי בריא יותר. הגנת פרטיות לתאגידים מוזילה את הגנת הפרטיות לבני אדם".
עו"ד בלפר חושפת בהקשר הזה פרט מרתק: לדבריה, היא מכירה חברות ששמותיהן נחשפו בתקשורת לאחר שהן כשלו בטיפול בהטרדות מיניות - והן דווקא הפיקו מכך תועלת רבה. "לאור חשיפת שמותיהן, החברות הללו פעלו להעברת תהליך ארגוני למיגור הישנות התופעה של הטרדות מיניות והתהליך הועיל להן מבחינות רבות. הן יצרו נהלים מוסדרים לטיפול בתלונות ומדיניות שמסדירה את הגבולות המטושטשים שהיו קיימים אצלן עד הפרסום. מנהלי החברה והעובדים עברו סדנאות בנושא. מטרידים סדרתיים פוטרו והרגישות אצלן גברה".
לדברי בלפר, בסקר שנערך לאחר תקופה באותן חברות, נמצא כי "שביעות הרצון של העובדים והעובדות בחברות הללו עלתה, כך גם תחושת הביטחון והאווירה הארגונית. הדבר מתבטא בתפוקות גבוהות, בשימור הון אנושי, ברווחי החברה ובמוניטין שלהן. קל לראות את הקו המחבר בין פעולה אפקטיבית ומחויבת של ארגון לייצר סביבת עבודה הנקייה מהטרדות מיניות לבין הרווח העסקי והציבורי של הארגון".
ופרופ' בירנהק מסכם: "כאשר נוצרה סביבת עבודה עוינת שאפשרה פגיעה בעובדים ובעובדות, מובן הרצון של המנהלים ובעלי המניות לשמור את הדברים בסוד. אבל זה לא אינטרס שהחברה צריכה להגן עליו, להיפך. דווקא פרסום המידע יספק עוד תמריץ לתאגידים להקפיד על החוק, ובהקשר של הטרדה מינית, להגן על העובדות והעובדים החלשים והמוחלשים. כך שההצדקה היחידה לאי-פרסום שם תאגיד, בעיניי, היא הגנה על פרטיות העובדת הנפגעת".