הפגנות נגד הרצת אסדת "לוויתן" / צילום: יוסי זמיר, גלובס
האירוע שבו מאות אנשים התפנו מבתיהם לקראת פעולת הנישוב של אסדת הגז לוויתן, הוא שיא מקומי בחוסר אמון משולל יסוד, במשרד להגנת הסביבה (להלן להגנת הסביבה). מומחי המשרד שהם אנשי מקצוע מעולים ומנוסים, קבעו כי לציבור לא נשקפה כל סכנה. הסיסמה "עוטף לוויתן" הביאה את המאבק הנ"ל למקומות הזויים - השוואת סביבתית זניחה, לסכנה של ירי רקטות על תושבי עוטף עזה, והטראומה המתלווה אליה לאורך זמן. העובדות בשטח תומכות בהבחנה זו. הגיוני להסיק שלעומדים מאחורי המאבק היו כנראה אינטרסים שאינם בהכרח סביבתיים.
אין זה מקרה יחיד של חוסר אמון במומחי המשרד להגנת הסביבה. ב"אירוע מיכל האמוניה" בחיפה, התפרסם בתקשורת שכותבי חוות-הדעת שהוגשה לבית המשפט לא הקפידו הקפדה יתרה על החישובים והמסקנות, אלא התרכזו במטרה שהמכל ייסגר, ושחלק מהמדענים שחתמו על חוות-הדעת לא התעמקו בפרטיה. נראה, שחוות-דעת המשרד בנושא המכל, ובעיקר בחלופות למכל, לא עניינה את מובילי המאבק הציבורי בחיפה.
מאבקים סביבתיים נדרשים לתמיכת הציבור, ותקשורת אחראית היא כלי חשוב במאבקים אלו. אך כשהאמון נפגע, לא ניתן יהיה לגייס את דעת הקהל והתקשורת; ולעומת זאת, אין לדעת לאילו מאבקים מזויפים המונעים מאינטרסים שכלל אינם סביבתיים, יהיו גורמים שיצליחו לגרור את הציבור. בשיטה ובאווירה הקיימות היום, הפוליטיקאים והשרים עלולים להקשיב לציבור המוטעה, במקום לאנשי המקצוע.
הסוגיה אינה ייחודית לישראל. יש מי שמייחס את השריפות באוסטרליה להצתות. אך לא צריך להיות מדען כדי להבין שהשריפות, שהשמידו שטח הגדול פי חמישה ממדינת ישראל, הן תוצאה של התחממות כדור הארץ, וזו בעיה שמדענים חזו שתתרחש כבר לפני כמה שנים.
במילים אחרות, פייק-ניוז הם כלי גם בתחום איכות הסביבה. השאלה היא - מה מניע את מי שנלחם במומחים הלגיטימיים? ומה גורם להם להצליח במאבקם, ולגייס חלק מהציבור לטובתם?
מניסיוני בתחום איכות הסביבה, אני מזהה כמה סיבות אפשריות להעמקת חוסר האמון הציבורי:
הרשתות החברתיות - בעלי אינטרסים מקומיים ובעלי אינטרסים כלכליים או פוליטיים, יכולים לנצל את הרשתות החברתיות בשונה מהעבר שבו עיתונאים ועורכים אחראיים היוו מחסום.
האמת פחות מעניינת תקשורתית - התקשורת מתעניינת בצד הסנסציוני של האירועים ובאסונות היוצרים כותרות, ונוטה לסקר בעין אוהדת את הצעקניים יותר, ולאו דווקא את מומחי המשרד.
בורות - בורות בנושאי איכות הסביבה מהווה קרקע לשרלטנים. לדוגמה, למאמר שכתבתי על הקשר בין התחממות כדור הארץ לנזקי מזג האוויר אצלנו והשריפות באוסטרליה, הגיבו הטוקבקים - "אל תבלבלי את המוח, אם העולם מתחמם למה יש סערות גשם?"
פוליטיקה - לפי סקרים, בישראל יש ירידה באמון הציבור במקבלי ההחלטות, והבחירות השלישיות ואולי הרביעיות, רק מחמירות את המצב.
אינטרסים - ייתכן שההתנגדות לנישוב של הגז מאסדת לוויתן היא בעצם התנגדות לקידוחי הגז, מסיבות שאינן קשורות רק לאיכות הסביבה. באותו הקשר, סביר שההתנגדות למכרה הפוספטים בערד לא מתבססת על חוות-הדעת של המשרד, אלא בעיקר על אפקט ה-NIMBY של חלק מתושבי העיר.
איך והאם ניתן לתקן את המצב? אמנם לא ניתן ואולי לא רצוי, לחזור למצב האמון הכמעט מוחלט שהיה בעבר, אבל חינוך יכול להועיל רבות, להקטין את הבורות ולעורר את הספקנות לגבי דיווחים לא מבוססים. הפוליטיקאים מצידם אם ישדרו אמינות גדולה יותר מזו הקיימת היום, ישפיעו לטובה גם על האמון במומחי המשרד להגנת הסביבה.
הכותבת היא מנהלת התוכן של "כנס סביבה 2050", עומדת בראש ההתמחות באיכות סביבה בקריה האקדמית אונו; והמנכ"לית לשעבר של המשרד להגנת הסביבה