מתוך עשרות אלפי תלונות, לבתי הדין לעבודה הוגשו רק עשרות תביעות / צילומים: רפי קוץ, shutterstock, עיבוד: טלי בוגדנובסקי
מספר התביעות שהוגשו לבתי הדין לעבודה בעניין הטרדה מינית גדל בעשור האחרון במאות אחוזים. בזמן שב-2010 נפתחו בבתי הדין לעבודה 19 תיקים בלבד בעניין הטרדה מינית, ב-2018 נפתחו בבתיה"ד 114 תיקי הטרדה מינית, ובין החודשים ינואר ועד אוקטובר 2019 נפתחו 86 תיקים בגין הטרדה מינית. כך עולה מנתונים שהעבירה דוברות בתי המשפט לבקשת "גלובס".
מהמידע עולה עוד כי משנת 2013 חלה עלייה קבועה במספר התיקים שנפתחו בבתי הדין: בשנת 2014 נפתחו 46 תיקים וב-2017 נפתחו 78 תיקים בעניין הטרדה מינית. בשנת 2018 כאמור חלה הקפיצה המשמעותית ביותר במספר התיקים ביחס לשנה שקדמה לה ונפתחו 114 תיקים.
בשנת 2019 נראה שנבלמה המגמה של עלייה במספר התיקים, אך עדיין מדובר במספר תיקים גדול ביחס לשנים עברו. עם זאת, לגבי 2019 אין עדיין כל הנתונים ומספר התיקים מתייחס לחודשים ינואר-אוקטובר.
בעקבות "Me Too"
החוק למניעת הטרדה מינית קובע כי הטרדה מינית מהווה עבירה פלילית וגם מקימה עוולה אזרחית שניתן להגיש בגינה תביעת פיצויים. הרוב המוחלט של תביעות פיצוי כספיות של עובדות או עובדים שטוענים כי סבלו הטרדה מינית במסגרת העבודה מוגשות לבתי הדין לעבודה. תביעות יכולות להיות מוגשות נגד המעסיק, אם הוא הפר את החובות בחוק שמחייבות אותו לנקוט אמצעים כדי למנוע הטרדה מינית ולטפל בתלונות. בין היתר, המעסיק מחויב לקבוע דרך יעילה להגשת תלונה בשל הטרדה מינית או התנכלות ולשם בירור התלונה; לטפל ביעילות במקרה של הטרדה מינית או התנכלות; ובמקום בו מועסקים יותר מ-25 עובדים, עליו לקבוע תקנון.
העלייה במספר התביעות בגין הטרדה מינית שמוגשות לבתי הדין לעבודה מ-2010 הולכת יד ביד עם הגברת המודעות לנושא. אין זה מקרה ששנת 2018 היא השנה שבה חלה הקפיצה הגדולה ביותר במספר התיקים בבתי הדין לעבודה שעוסקים בהטרדה מינית.
השנה שקדמה לה, 2017, הולידה את תנועת Me Too. באוקטובר של אותה שנה התפשט קמפיין הרשת נגד הטרדות מיניות כאש בשדה קוצים. המרחב הווירטואלי התמלא בסיפורים של נשים וגם גברים שחוו הטרדות מיניות. ב-16 באוקטובר 2017 נרשם שיא השימוש בביטוי ברשתות החברתיות בארצות הברית, והוא הוזכר חצי מיליון פעמים בטוויטר. באותו יום השתמשו בו כ-4.7 מיליון איש בפייסבוק, והוא צוטט ב-12 מיליון הודעות. בין הנשים ששיתפו באמצעות "Me Too" את המקרים שבהן הוטרדו או הותקפו היו מפורסמות רבות, בהן פטרישה ארקט, ביורק, ליידי גאגא, הת'ר גראהם, אלן דג'נרס, אליזבת וורן, אליסה מילאנו ואחרות. גם בארץ יצאו נשים רבות וסיפרו על מקרי הטרדה ותקיפה מינית.
לצד הגידול בעיסוק של בתי הדין לעבודה בתביעות בגין הטרדה מינית, צריך להזכיר כי מקרים רבים של הטרדה מינית בעבודה כלל לא מגיעים לערכאות שיפוטיות או לדיון בבתי הדין. הסיבה המרכזית לכך היא שלמרות המודעות הגוברת, גם היום רבות מהנשים המוטרדות במסגרת העבודה לא מעזות לצאת נגד העובדים או המנהלים שהטרידו אותן מחשש לביטחון התעסוקתי שלהן.
סקר שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בנובמבר 2018, העלה נתון מדאיג ולפיו 29 אלף נשים הוטרדו מינית במקום העבודה בשנת 2017, על ידי הממונה עליהן (15%) או על ידי עובד אחר (85%).
יתר על כן, במקרים רבים שבהם עובדות או עובדים התלוננו על הטרדה מינית בעבודה, התלונה נסגרה ישירות מול הפוגע או המעסיק, ללא פנייה לערכאות שיפוטיות. רבים מהמעסיקים שמוגשות נגדם תלונות בגין אי טיפול בהטרדה מינית, מוכנים לשלם למתלוננות סכומי כסף נכבדים כדי לסגור את הסכסוך בפשרה חשאית מחוץ לכותלי בתי המשפט. פשרות כאלה מונעות מהמעסיק לא רק את הצורך לנהל הליך משפטי אלא גם מונעות את חשיפת שמו. אם כי בכל מקרה ההליכים המשפטיים בגין הטרדה מינית בבתי הדין לעבודה מתנהלים מאחורי דלתיים סגורות, בעיקר כדי להגן על המתלוננות. לאורך השנים, הלכו בתי הדין לעבוד רחוק מדי לטעמנו, כשמנעו פרסום שמות החברות הנתבעות בגין הטרדה מינית, לאורך ההליכים המשפטיים ולעתים גם לאחר מתן החלטות ופסקי דין שמצאו אותן אחראיות בדין.
גם בבתי משפט "רגילים"
ולסיום, נקודה נוספת שחשוב להזכיר: ישנם מקרים של הטרדה מינית בעבודה שנדונים על ידי בתי משפט "רגילים". זה קורה כאשר הטענות להטרדה מינית מלוות בטענות לביצוע עבירות מין חמורות יותר.
בפברואר 2017 פסק בית הדין הארצי כי יש לאפשר לעובדות ולעובדים שנפלו קורבן לפגיעה מינית קשה במקום העבודה, כגון אונס או מעשי סדום, לבחור היכן להגיש את התביעה נגד המעסיק או המנהל שפגעו בהן - לבית הדין לעבודה או לבית משפט אזרחי. עוד פסק בית הדין הארצי כי לנתבעים במקרים האלה אין זכות בחירה והם צריכים ללכת בעקבות בחירת התובעות.
הפסיקה התקבלה בעקבות דיון בשאלת הסמכות של בתי הדין לעבודה לדון בתביעות פיצוי של עובדות נפגעות אונס או מעשי סדום שהוגשו לפי החוק למניעת הטרדה מינית, להבדיל מתביעות בגין הטרדה מינית קלה יותר.
השאלה עלתה במסגרת ערעור שהגיש מעסיק מבוגר על פסיקת בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, שחייבה אותו לפצות ב-300 אלף שקל עובדת סיעודית ממולדובה שהעסיק. בית הדין פסק כי המעסיק אנס את העובדת הסיעודית, ביצע בה מעשי סדום, כפה עליה שימוש באביזרי מין, לבוש מבזה וצפייה בסרטים פורנוגרפיים. אחת הטענות שהעלה המעסיק האנס בערעורו הייתה שבית הדין חרג מסמכותו מאחר שכתב התביעה הוגש בעילה של הטרדה מינית בלבד.
השופטים יגאל פליטמן, ורדה וירט-לבנה ולאה גליקסמן, ונציגי הציבור ענת מאור ומיכה ינון ציינו בפסק הדין כי הטרדה מינית על פי החוק כוללת כמובן "מעשה מגונה", כמוגדר בחוק העונשין, אך גם את מלוא מדרג החומרה שלאחר מכן, לרבות מעשי סדום ואונס. לכן, קבעו, אם העובדת בוחרת לפנות בתביעה מכוח החוק לבית הדין לעבודה - על בית הדין לדון באותה תביעה.
השופטים ציינו עוד כי לבתי הדין לעבודה מוגשות יותר תביעות בעילת הטרדה מינית בעבודה מאשר לבתימ"ש האזרחיים, גם כי מרבית התביעות מוגשות לבתי דין אלו וגם בגלל האגרה הנמוכה יותר להגשת תביעה.