הרבט מקמסטר, לשעבר היועץ לביטחון לאומי בבית הלבן / צילום: שלומי יוסף, גלובס
הרברט מקמסטר היה יועצו לביטחון לאומי של הנשיא טראמפ למשך 14 חודשים. הוא נכנס לתפקידו אחרי מייקל פלין, היועץ לביטחון לאומי שהועף מתפקידו תוך פחות מ-25 הימים הראשונים של ממשל הנשיא דונלד טראמפ. פלין, קצין צבאי בדימוס, נתפס על שקר לסגן נשיא ארה"ב מייק פנס. ימיו היו קצרים והידרדרותו מאז יצא מן הבית הלבן מהירה - הודאה, הרשעה, ענישה ביחס לחקירת מעורבות רוסיה בבחירות 2016.
לא כך מקמסטר, שנקרא להחליפו בימים הסוערים של ראשית ממשל טראמפ. האיש השקול, שכונה בצבא ארה"ב ה-Thinker, ההוגה הצבאי, הוא לא רק גנרל מעוטר, אלא גם איש ספר ושיחה. הוא נקרא לדגל בעודו במדים וראה בתפקיד היועץ לביטחון לאומי את תפקידו האחרון בצבא ארה"ב, וכך היה. אך במקום לשרת את הנשיא בין 2017 ל-2021, מקמסטר מצא את עצמו בחוץ תוך 14 חודשים בלבד.
בממשל הסוער של טראמפ אין רגע דל. מקמסטר הוחלף באיש ממשל בוש באו"ם, השמרן וארכיטקט המלחמה נגד עיראק, ג'ון בולטון, שהוחלף גם הוא מאז ברוברט אובריין, עורך דין צבאי הממלא כיום את תפקיד היועץ לביטחון לאומי ומחזיק מעמד בתפקיד רצוף כבר ארבעה חודשים וחצי.
מקמסטר לא התראיין לתקשורת האמריקאית מאז יצא מן הבית הלבן באפריל 2018. לא בארה"ב ולא בעולם. הוא לא מהטיפוסים המתראיינים, בוודאי שלא נמנה עם יושבי האולפנים. מאז פרש, התמקם במכון הובר למחקר צבאי והיסטורי באוניברסיטת סטנפורד.
בכניסתו לראיון בתל אביב, על המסך לצידנו הוקרנו קטעים מספרו של מחליפו, ג'ון בולטון. בולטון מתאר כיצד אמר לו הנשיא טראמפ כי הוא מתכוון להקפיא את סיוע החוץ לאוקראינה, בסך של כ-400 מיליון דולר, עד שנשיא אוקראינה יכריז כי תיפתח חקירה נגד בנו של ג'ון ביידן, האנטר ביידן. הספר העסיסי של בולטון הודלף לעיתונות בתזמון קריטי, כאשר הסנאט שוקל האם לזמן את בולטון לעדות.
בולטון מככב בטלוויזיה עם הספר החדש שלו. אתה היית היועץ לביטחון לאומי לפניו. אינך מתכוון לפרסם ספר על תקופתך?
"הספר שלי ייצא בקרוב, אבל יהיה שונה משל בולטון. הוא יעסוק באתגרים הגדולים לביטחון לאומי של ארה"ב והמלצות לעתיד. שם הספר הוא 'שדות הקרב, המאבק להגנה על העולם החופשי', והנושא הוא הצורך בהתמודדות בזירות תחרותיות בדרכים יותר אפקטיביות. הספר יבחן את ההשפעה של רוסיה וסין כמדינות שאנחנו מכנים 'כוחות רוויזיוניסטיים', כאלה המנסות לשנות את השיטה. הספר יעסוק גם באיומים חוצי-מדינות, כמו הג'יהאד העולמי, והפלגים המסוכסכים במזרח התיכון והשפעת איראן עליהם".
בספר שלך על וייטנאם, שהתפרסם כשהיית קצין בשירות קרבי, לא חששת להטיח ביקורת קשה על תפקוד הצבא, הנשיא ומזכיר ההגנה. גם הספר הנוכחי שלך ביקורתי כלפי הממשל?
"זו הכוונה שלי. הספר יבחן את מדיניות החוץ ומדיניות הביטחון הלאומי של ארה"ב בעיניים ביקורתיות וייגע בהנחות יסוד שגויות שעליהן ביססו את המדיניות. בספר אני טוען שיש עכבות רגשיות מאחורי מדיניות החוץ שלנו, אך היא עברה שינוי. מאופטימיות-לא-מציאותית בנוגע ליכולות של ארה"ב לקדם ולפתח את האינטרסים שלה בשיתוף בנות-בריתה, לתפיסה יותר פסימית והבנה שמדובר בבעיות בלתי ניתנות לשינוי ובלתי פתירות. לכן עלינו להעריך את האתגרים הללו מתוך פריזמה זו, להבין את הסוגיות לגופן ולראות הכול ביחס להיסטוריה של העת החדשה".
בספרך על וייטנאם כיסחת את הדרג הצבאי הבכיר והדברים שהוא הציע לממשל או הסתיר ממנו. בספר הנוכחי אתה מכוון לדרג המדיני?
"אני עוסק במדיניות ברמת המנהיגות, האסטרטגיה, ולא רק בתחום הצבאי כמו בספר על וייטנאם. ההתמחות שלי היא מדיניות חוץ מנקודת המבט האקדמית. אבל הספר יכלול גם נרטיב אישי וחוויות אישיות שלי מהתקופה בבית הלבן, ברור שזה שם, כדי לתת לקוראים להיכנס לתוך ההיבטים של המדיניות".
אז תספר לנו, מה הלך שם? כולם מאוד סקרנים בנוגע להתנהלות ממשל טראמפ, התחלופה הגבוהה של יועצים לביטחון לאומי, איך מעצבים מדיניות כך ואיך מחליטים למשל על חיסול סולימאני?
"בינתיים לא אוכל לחשוף את הסיפורים האישיים מתוך הספר. אבל אני כן יכול לציין מה עשינו בשנה הראשונה, וזה הנחת תשתית בתחום המדיניות בנוגע לשינויים העוברים על סין ורוסיה. הרבה מן השינויים היו מחויבי המציאות ואני נוטה להאמין שישתמשו בתשתית הזו גם בממשלים הבאים. למשל, ברור שב-2003, עם הפלישה לעיראק, רבים בממשל בוש לא העריכו מספיק את הקושי שייווצר אחרי נפילת משטר סדאם, והצורך להביא לכך שעיראק תהיה יציבה. או ב-2011, העזיבה של עיראק הייתה החלטה לא טובה, כי הובילה להשלכות רעות באזור. על כן, בשנה הראשונה של ממשל טראמפ, חיברנו מסמך מדיניות שניתן יהיה לתחזק אותו, למען האינטרסים של ארה"ב ושל בנות-הברית שלנו. אפשר היה לראות את זה במהלך להבסת דאע"ש ובמדיניות לטווח רחוק בנושא סוריה. אם כי לא הכול הוצא לפועל באופן מדויק או עקבי. המסמך המדובר הוא 'אסטרטגיית הביטחון הלאומי של ארה"ב, ב-2017'.
"במסמך הזה הגדרנו למשל את השינוי הדרמטי ביחס לסין. עברנו ממדיניות של שיתוף פעולה עם סין, לראייתה כמדינה שהיא מתחרה. זה המסמך שמכיר לראשונה במיוחד עם שי ג'ינפינג כנשיא, שהמפלגה הסינית לא מתכוות להוביל שחרור כלכלי ולצאת מן המדינה האוטוריטרית לכיוון של כלכלת שוק.
"בנוגע למזרח התיכון, הכללנו מדיניות אסטרטגית שיעדיה היו לפרוץ את המעגל של אלימות פלגים, ולמנוע מאיראן להגיע להישגים, כלומר לא לאפשר להם לשעתק את מודל החיזבאללה שלהם ברחבי המזרח התיכון. לעצור את מהלכי איראן מטיפוח קונפליקטים במדינות שונות, תוך שהם מחלישים ממשלות ערביות מקומיות ומאלצים אותן להסתמך עליהם, תוך שהם מציבים מליציות המאיימות על הממשלה המקומית".
"פגישה עם האיראנים אינה מתנה"
גם לישראל יש מדיניות מוצהרת, שלפיה אין לאפשר למליציות האיראניות להתבסס בתוך סוריה, אבל האיראנים התבססו בסוריה ורוסיה היא המעצמה החזקה באזור, ישראל צריכה להתחנף לרוסיה או לכבד אותה, וארה"ב כבר אינה בעלת ההשפעה באזור, אלא הציר הרוסי-טורקי-איראני הוא זה שמנהל את השכונה.
"איראן מנסה למקם שליחים צבאיים על הגבולות עם ישראל. אפשר לראות את זה בחימוש של החיזבאללה בלבנון, התמיכה בחמאס בעזה, אבל האלמנט החדש הוא צבא השליחים של איראן, שפרוש בכל האזור עד אפגניסטן, כולל בגבול עם סוריה, ומי שמספק לסוריה תחמושת היא רוסיה.
"לצערי, ישראל, מבלי להתכוון, מסייעת לאיראן להגשים את מהלכיה. כי ישראל אינה דורשת להטיל מחיר כלשהו על רוסיה. פוטין יכול ללכת ל"יד ושם" ולהתחזות לחבר הסימפטי שלכם, בעוד שהוא מערער יום יום את הביטחון של ישראל בכך שהוא נותן אספקה לסוריה, חיזבאללה, איראן. מדוע ישראל משתפת פעולה בתחומי הייטק, מו"פ, סייבר ויזמות עסקית עם מדינה המהווה את איום הסייבר הגדול ביותר על ישראל?".
אולי זה קורה כיוון שארה"ב נעדרת מן האזור, לא מורגשת פה?
"זה מדהים שקיים הנרטיב שארה"ב יצאה מהאזור בעוד אין עדות לכך. זה לא נכון ולא קורה. אין שום מדינה שיכולה לתת את המענה לאגרסיות של איראן. ניחא שבנות-הברית של ארה"ב מבקשות ממנה עזרה, זה עניין אחד. אבל שהן מבקשות מארה"ב עזרה בעודן מסייעות ושותפות ליריבים שלנו - זה לא הגיוני בעיניי".
המדיניות האמריקאית מלאת סתירות: מצד אחד 'בואו נוריד את איראן על הברכיים עם סנקציות משתקות', מצד שני קריאה לרוחאני לבוא לנהל מו"מ בניו יורק; מצד אחד מסמך דרישות ארוך, מצד שני יציאה מעיראק שמאפשרת לאיראן לבנות גשר יבשתי ארוך. ישראל מקבלת מסרים מבלבלים ובסוף צריכה לדאוג לעצמה.
"ואת זה עושים סיוע ושיתוף פעולה עם עוולות של פוטין? זו האסטרטגיה? אני מבין שישראל הייתה רוצה להבטיח את עצמה לקראת אפשרות של נסיגה מוחלטת של ארה"ב מהאזור, אבל זה לא קרה. גם לא קרה בממשל אובמה. הגישה הזו של גידור - של ישראל, סעודיה, הנסיכויות ואחרות - מבוססת על פחד בלתי רציונלי שארה"ב תנטוש לחלוטין את בנות-בריתה. אבל אם מסתכלים על מדיניות החוץ של ארה"ב בנוגע לאיראן, היא הדבר היציב ביותר של הממשל האמריקאי. ויש דבר אחד חדש, לראשונה מאז 1979. הממשל הנוכחי מכריח את איראן לקבל החלטה האם היא רוצה שיתייחסו אליה כמדינה נורמלית ואחראית הוא שהיא מעדיפה להיות מדינת-טרור.
"זה לא רק אובמה, אלא גם קרטר, רייגן, בוש האב, קלינטון. כל אחד בתורו חשב שישלח שליחים למתן את איראן, יעשה איתם עסקאות נשק כדי שהם יתמתנו כי יהיו תלויים בעסקאות נשק, יראו את היתרון של יחסים טובים עם ארה"ב, אבל היחסים עמם רק החמירו והתדרדרו. בכל פעם מגיע ממשל וחושב שיש צדדים רפורמיסטים, שיש פנים יפות לממשל בטהרן, כמו שר החוץ זאריף.
"הסכם הגרעין עם ארה"ב ומעצמות אירופה היה מבוסס על אותן ההנחות. רוחאני או זריף, אין להם שום סמכות. ההנחה השגויה בנוגע לאיראן היא שיש להם מתח פנימי בתוך הממשל בין כוחות המהפכה לבין כוחות מתונים יותר. ואנחנו מאמצים גישה פייסנית כלפי המתונים, המודרנים, הרפורמיסטים, ומקווים שהם יצברו כוח ביחס לכוחות המהפכה. אבל תמיד המהפכנים מנצחים ומובילים והאחרים הם בכלא או נזרקו מחוץ למדינה".
אז איך אתה מסביר את הגישה של טראמפ, רצון להיפגש, לתת להם מתנה כזו?
"פגישה עם האיראנים אינה מתנה, אלא זה דבר שמציב אותם במגננה. מציג אותם כחלשים בפני העם שלהם ובפני האירופאים. מה שארה"ב צריכה לעשות יחד עם ישראל ועם אירופה ויחד עם הממלכות הערביות, זה לחשוף את ההתנהגות האיראנית בפני העולם. להראות להם איך העולם עובד ביחד כדי למנוע מאיראן לפגוע באנשים, ברחבי המזרח התיכון. ומה שאנחנו עושים, במקום זאת, זה להאשים את עצמנו. 'אולי זה האשמה שלנו, על האופן שבו נסוגנו מהסכם הגרעין'. כשאיראן מפוצצת מכליות במפרץ, כשהם יורים טילים לתוך הנסיכויות, כשהם תוקפים את הבסיסים שלנו ואת שדות הנפט - זו לא אשמתנו, זה הכול אשמת איראן. הנרטיב הפוך לחלוטין, ומה שהנשיא טראמפ הציע, זה לדבר איתם כדי להראות מי הם באמת".
אתה זה שהציע ב-2017 לנשיא טראמפ לחסל את סולימאני?
"אני לא יכול לדבר על זה. מאיפה הבאת את זה?".
קראתי בדיווחים שכבר ב-2017, הנחת את המהלך הזה בפני הנשיא טראמפ ושהוא השיב לך, שלא מבצעים מהלך כזה, אלא אם קודם לכן האיראנים חיסלו אזרח אמריקאי.
"איפה קראת את זה? מישהו אמר לך את זה? אין יותר סודות היום, זה מטורף כבר. אני לא מוכן לדבר על זה. אבל אני אגיד לך שבעבודתי כיועץ לביטחון לאומי, היו לי מערכות יחסים נהדרות עם מאיר בן שבת, ראש המל"ל שלכם. הוא נהדר, מקצוען, אהבתי מאוד לעבוד מולו. והאופן בו ראיתי את התפקיד שלי, היה להניח בפני הנשיא טראמפ כמה שיותר אופציות. לעשות ככל יכולתי כדי שהנשיא יוכל להוציא לפועל את האג'נדה שלו. וחלק מן המסקנות שלי מן המחקר שביצעתי בצעירותי בנושא וייטנאם, היו שלא הונחו בפני הדרג המדיני מגוון מספק של אופציות. היועצים חשבו, זה מה שהנשיא רוצה לשמוע, ונתנו לו את זה. ואני התעקשתי, בתקופתי, להרחיב את מנעד האפשרויות. התהליך הרחיב את האפשרויות בפני הנשיא ופיתחנו אסטרטגיה לאתגרים המגוונים.
"בנוגע לאיראן, מה שהחלטנו, הוא שאיראן הפכה למדינה שאינה מורתעת יותר. זאת כי ארה"ב לא הציבה מחיר להתנהגות שלהם. כאשר קראתי חלק מטורי הדעה אחרי חיסול סולימאני, האשימו אותנו שאנחנו הסלמנו. למעשה זה הפוך, חיסולו של סולימאני הוא הפעם הראשונה מאז 1979 שהפחתנו את הסיכוי להידרדרות. האיש הזה הרג 600 אמריקאים בעיראק, זה הגיע לו, זה היה צריך להגיע אליו".
"הבחירה בטראמפ היא הביטוי לעת שבה אנחנו חיים"
ספר לנו מה קרה שם כאשר אתה היית מגיע לתדרך את טרמאפ. לפי מה שנכתב, הוא היה חסר סבלנות כלפיך, כלפי ניתוחים מעמיקים, לא התעניין, מאס בך ובפרטים של תוכניות מדיניות.
"לא. לא, זה לא נכון. יש נרטיב בוושינגטון. העבודה כיועץ לביטחון לאומי הייתה הפעם הראשונה שהגעתי לשהות בוושינגטון לתקופה. לפני כן עברתי 23 בתים. כמעט מחצית מן הקריירה שלי הייתי מחוץ לארה"ב, במזרח התיכון או האירופה. בוושינגטון יש אנשים שלא מגיעים לשרת את הנשיא, אלא לקדם את האג'נדה שלהם, או שהם חושבים שבאו להציל את הממשל מידי הנשיא. האנשים הללו חותרים תחת החוקה של ארה"ב".
מקמסטר מרמז לקמפיין מכוער שהחלו נגדו ברשתות החברתיות מספר מובילי דעה באלט-רייט (הימין הקיצוני), לרבות הכפשות מרוכזות מידי אנשים שהיו אז במעגל הקרוב של הנשיא טראמפ. מקמסטר היה איש צבא כל חייו, אך בוושינגטון מצא עצמו בליבה של סערה. ב"ברייטברט ניוז", אתרו של סטיב בנון, שדרני רדיו טלוויזיה כלורה אינגרם, שון האניטי, והבלוגר מייק צ'רנוביץ רמזו שהוא נשלט בידי ג'ורג' סורוס ו"הרוטשילדים" - יהודים חורשי מזימות. מה היה חטאו? לא נכנע לתכתיבי כוח אדם, פיטר מקורבים של בנון ועוד. הבית הלבן הכחיש בתחילה את פיטוריו של מקמסטר, אך כאמור באפריל 2018 הוא כבר הוחלף.
באשר לדמויות בבית הלבן שהובילו להדחתו, אומר מקמסטר: "אף אחד לא בחר בהם כדי להחליט מה היא המדיניות. אני ראיתי את תפקידי כמסייע לנשיא, במה שטוב עבורו. מי שרצה לקדם אג'נדה צרה, לא היה מעוניין בתהליך עבודה מסודר, עם כל האופציות על השולחן. כאשר היה דיון על אופציות או רעיונות, ניסיתי להוסיף את כל הגישות".
מדוע הופסקה עבודתך אחרי שנה וקצת? אומרים שהיית אמין, חרוץ, בעל אינטלקט אך גם עם ניסיון צבאי מן השטח?
"אני חושב שבאווירה הנוכחית בוושינגטון, יש לאנשים כמוני 'חיי מדף'. אתה הופך בשלב כלשהו ל'משומש'. נכנסתי לבית הלבן בידיעה שזו המשרה האחרונה שלי בתור איש צבא. ידעתי שברגע שאחשב ל'משומש' ולא אביא תועלת לנשיא, אני פשוט אעזוב. אני מאוד גאה במה שהשגנו בזמן קצר. שינוי מאוד משמעותי בנוגע למדיניות ארה"ב אל מול סין. גם עבודה מצוינת בנוגע לחתרנותה של רוסיה והלוחמה הפוליטית שלהם נגד ארה"ב. היו הישגים חשובים".
אנו רואים את האופן שבו מתחלפים אנשים בממשל: מזכיר הגנה, מזכיר המדינה, ראש הסגל, דובר ראשי וארבעה יועצים לביטחון לאומי. הישראלים שואלים את עצמם, האם בוושינגטון יש אנשים אחראים?
"אני חושב שמה שרואים בממשל זה שיקוף של המצב הפוליטי בתוך ארה"ב. הקיטוב הגובר. איני מומחה חברתי, אבל רואים הקצנה. וזה מבוסס על חוסר שביעות רצון מן הממשלה ועד כמה היא לא מועילה עבור חלק מן האנשים. שינויים כלכליים גלובליים, ירידת מספר משרות - כל זה הוביל לאווירה פוליטית מסוימת, גם בתוך המפלגות עצמן. אבל עדיין לא הגענו לרמת הקיטוב שיש בפוליטיקה הישראלית, נכון? צוחק...".
אין לדעתך דבר חריג ומיוחד בנשיאותו של טרמאפ?
"זה הביטוי לעת בה אנחנו חיים. האופי של הנשיא הוא האופי, כי זה האדם שבו האמריקאים בחרו לנשיאות. הוא לא הגיע משום מקום. אנשים שוכחים זאת שעם האופי הזה הוא נבחר".
"מעולם לא הצבעתי בבחירות"
תוכנית השלום של טראמפ מוצגת היום (הראיון עם מקמסטר התקיים יממה לפני פרסום התוכנית, ט"ש). ארה"ב, שוב, אינה נוכחת ממש, כיוון שהפלסטינים מנותקים מהם מאז דצמבר 2017. אם לארה"ב יש אינטרס לפתור את הסכסוך, אבל צד אחד לא מדבר, זה אומר שארה"ב משכה את ידיה מן המזרח התיכון. זה מצטייר כמהלך פוליטי עבור נתניהו, וזאת על אף שקושנר וגרינבלט באמת עבדו על זה. אך הפוליטיקה מסביב הורסת את זה.
"הנושא הפלסטיני הוא עניין לטווח רחוק ואני מודה שהאופציות התמעטו בשנים האחרונות. האפשרות שפתרון שתי מדינות יצא לפועל, הלך ופחת. חלק מן הסיבות לכך הן ההתנגדות הפלסטינית לממשל טראמפ, אבל יש סיבות נוספות, כמו הרחבת ההתנחלויות, האם בכלל יכולה להיות עדיין מדינה פלסטינית. לא רק יחסי ארה"ב והפלסטינים אלא חולשתם האמיתי של הפלסטינים. האם יש צד שמסוגל להכתיב לצדדים הסכם?".
ואיך זה מועיל לאינטרסים אמריקאים שהרשות הפלסטינית כה חלשה?
"לא, זה לא אינטרס של ארה"ב. כי כאשר הצד הפלסטיני כה חלש, נקבל עזה תחת השחתה, וקבוצות שייכנסו לשם וינצלו את החולשה כדי לפמפם את הסכסוך. זה הופך לאזור מוכה עוני וארגוני פשיעה, המשגשגים בעיתות מלחמה. ולכן מה שההצעה הזו עושה היא להעביר את המסר לפלסטינים, שיכולה להיות תקווה לעתיד טוב יותר. כדא להם להתייצב מאחורי סוג של הנהגה כלשהי שתקדם להם את השלום".
"טראמפ קיבל החלטות קשות ושנויות במחלוקת. לא משנה אם אני מסכים או לא, הצגנו לו את האופציות, להכרה בירושלים. כל נשיא מאז קרטר הבטיח זאת, ואף אחד לא העביר. כולם היו בשוק שהוא העביר את זה. וזה בגלל שהוא אדם של ביצוע. המכשול האחר שהוא התמודד איתו, זה הנצחת סבל הפליטות על ידי מעמד הפליטים של כל האוכלוסיה. הוא ראה שזה מכשול לשלום. ולכן הוא הסיר זאת מן השולחן ופגע באונר"א, הארגון שהנציח זאת. וזו הסיבה שהם לא מדברים איתו".
האם לדעתך טראמפ ייבחר בשנית?
"אני האדם הגרוע ביותר לשאול אותו את השאלה הזו".
מדוע?
"מעולם לא הצבעתי. יש מסורת בצבא האמריקאי של להיות א-פוליטי. בישראל אני מבין שזה הפוך. שכל ההתנגדות לנתניהו היא קבוצה של רמטכ"לים לשעבר המרוכזים במפלגה אחת. אצלנו זה לא מאוד שכיח שאנשי צבא לא מצביעים, אבל יש הרבה שמקפידים על כך כדי שהם ייוותרו נטולי פניות".
אז זה אומר שבנובמבר תצביע בפעם הראשונה?
"לא יודע. עוד לא החלטתי".
"לבקש ממנהיג זר לפעול למען יריבך הפוליטי - לא ראוי"
האם ביחס לתכנון מדיניות חוץ, מה שקרה באוקראינה הוא סביר? הממשל חותך למדינה זרה את סיוע החוץ, רק כי הנשיא רוצה להשתמש בתקציבים האלה כדי לזרז פתיחת חקירה נגד אחד ממתנגדיו.
"זה ברור ומובן מאליו, שלבקש ממנהיג זר לבצע 'טובה' פוליטית שתופעל נגד יריבך הפוליטי זה דבר לא ראוי. אני חושב שההליך הנוכחי בקונגרס מלמד על חוזקה של השיטה הפוליטית שלנו. יש לנו איזונים ובלמים, יש דרך להתמודד עם האישומים הללו ואפשר לבצע חקירות ולהציג את זה בפני נציגי העם. החוסן של השיטה שלנו היא שהריבונות היא בידי העם. זה היה הרעיון הרדיקלי שלנו שעמד בבסיס המהפכה שלנו נגד אנגליה וזה בא לידי ביטוי כיום בהליך ההדחה, שמוכיח שיש לעם השפעה".
אבל ההתנהלות של הממשל כלפי אוקראינה מביאה אותנו לחשוב, שאולי גם לישראל כדאי לציית לתוכנית השלום, אחרת הוא יאיים עלינו באובדן סיוע החוץ.
"ארה"ב היא המדינה המחויבת ביותר לביטחונה של ישראל ולא צריך לפקפק בכך. אני חושב שאם הצעת השלום תעבוד, זה לא ישנה מי יושב בבית הלבן. כל אחד יתמוך בתהליך שהממשלה הישראלית והרשות הפלסטינית רוצות בו. אם ישראל לא תרצה שזה יתקדם, ואם הפלסטינים לא רוצים בכך, זה ממילא לא יהיה מעשי".
הרברט מקמסטר
בן 57, נשוי ואב לשלוש ● כיהן כלוטננט ג'נרל בצבא ארה"ב (מקביל לרא"ל) ● הוא בוגר האקדמיה הצבאית ווסט-פוינט האקדמיה הצבאית ובעל תואר ד"ר בהיסטוריה מאוניברסיטת צ'אפל היל, צפון קרולינה ● ספרו "השקרים שהובילו למלחמת וייטנאם" הפך לחומר קריאה חובה לקציני צבא אמריקאים ● הוא זכה לעיטור הכסף על תפקודו במלחמת המפרץ ● נכלל ברשימת "טיימס" של מאה המשפיעים ביותר בעולם (2014) ● והוכתר כ"ארכיטקט של צבא העתיד של ארה"ב" ● ספרו "שדות קרב" עומד להתפרסם במהלך 2020.
רשימת הקריאה של מקמסטר
רוסיה:
Kremlin Winter, מאת רוברט סרוויס
all the kremlin men , מאת מיקאל זייגאר
סין:
The beautiful country and the middle kingdom מאת John Pomfret
The Third Revolution, על שי ג'ינפינג, מאת אליזבת' אקונומי
מזרח תיכון:
Assad or we burn the country, מאת סאם דואר (Sam Dagher).
After Isis, מאת סת' פרנזן
איראן:
Twilight War מאת David Crist
רשתות חברתיות:
The Square and the Tower, ניל פרגוסון
כנס המכון למחקרי ביטחון לאומי דיון בזיהוי האתגרים לעשור הקרוב בזירה הבינלאומית
מקמסטר הוא אורח הכנס הכנס הבינלאומי ה-13 של המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS שמתקיים עד 30 בינואר באוניברסיטת תל אביב. בכנס השנה משתתפים בכירי ממשל וצבא, מקבלי החלטות, מעצבי דעת קהל וחוקרים מחו"ל ומהארץ. בין האורחים: הגנרל ג'וזף ווטל, לשעבר מפקד פיקוד מרכז של צבא ארה"ב; גנרל ה.ר מקמסטר, לשעבר היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב לשעבר; העיתונאי וזוכה פרס פוליצר, תומאס פרידמן; בכיר במוסדות הציבוריים ברוסיה ומקורב לשלטון, איגור יורגנס; ראש ה-CIA לשעבר, דיוויד פטראוס; העיתונאי דיוויד איגנשיוס. בכנס דנים בזיהוי האתגרים לעשור הקרוב בזירה הבינלאומית, במזה"ת ובנוגע למדיניות החוץ של ישראל. את הכנס מטעם ה-INSS מובילים יו"ר הוועד המנהל פרנק לואי; ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, אלוף (במיל) עמוס ידלין; מנהל המכון, תא"ל (במיל) אודי דקל; סגן ראש המכון, תא"ל (במיל) איתי ברון; שגריר ארה"ב בישראל לשעבר ועמית מחקר במכון, דניאל שפירו.