רה"מ בנימין נתניהו ונשיא ארה"ב דונלד טראמפ / צילום: קובי גדעון, לע"מ
תוכנית המאה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ איננה תוכנית על הנייר. היא לא מתווה קלינטון ולא מסמך בוש וגם לא ניירות קארי-אובמה. היא תוכנית מעשית מאוד שאת החלק הראשון של יישומה, החלת הריבונות הישראלית על הבקעה, צפון ים המלח והתנחלויות יו"ש, נראה ככל הנראה כבר בשבוע הבא.
ראש הממשלה בנימין נתניהו, עם הממשל הידידותי והנוח ביותר לישראל אי-פעם, עם נשיא שרק מוסיף לבקשות המגיעות מירושלים, הצליח לשנות את התפיסה האמריקאית ועימה הבינלאומית שלפיה קווי 67 הם קווי המדינה הפלסטינית בשינויים קלים. טראמפ קיבל למעשה את המציאות בשטח של כמעט חצי מיליון ישראלים החיים בישובים מעבר לקו הירוק, ולא רק מעשית. הנימוקים שלו לכך הם הכרה בזכותה ההיסטורית והדתית של ישראל ושל העם היהודי על יהודה ושומרון, וכן הנימוק הביטחוני. על בסיס השינויים הללו שורטטה המפה החדשה, הקובעת את עיקרון אי-פינוי ההתנחלויות הקיימות, לא כולל המאחזים הלא חוקיים, כן כולל אלה המבודדות ויש כ-15 כאלה. מנגד, המפה מגדרת את השטח הישראלי במצב הנתון וכל שאר השטח, יותר מ-70% מהגדה, יהיה הבסיס למדינה פלסטינית עתידית.
עם הבחירות הקרבות, נתניהו יאיץ את המהלכים להחלת החוק הישראלי על כל ההתנחלויות, כולל בקעת הירדן, ולמורת רוחה של הממלכה ההאשמית. מעבר להיבט של תעמולת הבחירות, עבור נתניהו העשוי להיפרד מכס ראש הממשלה בחודשים הקרובים, זה הצעד, המהלך שמכניס אותו להיסטוריה.
כאן נכנס החלק הקשה ליישום - קשה עד בלתי אפשרי, התנאים להקמת המדינה הפלסטינית העתידית בתוך ארבע שנים. בדיוק הנימוק שנתניהו מכר עמו את התוכנית לימין העמוק, הרי הפלסטינים לא יעמדו בתנאים, ממה יש לפחד. התנאים שקובעת התוכנית להקמת המדינה כוללים בין השאר את פירוק כלל הארגונים הפלסטינים מנשקם לרבות ארסנל הטילים והרקטות שבידי חמאס, הג'יהאד האסלמי ושאר הארגונים ברצועה. בכיר פלסטיני אמר לי בימים האחרונים בחצי חיוך, על הסעיף הזה אני חותם בשתי ידיים. הרשות הייתה שמחה לעשות כן, אבל חמאס לא יתפרק מנשקו ללא קרב, ולקרב כזה הרשות לא מוכנה. היא הייתה שמחה אם ישראל הייתה עושה זאת בשבילה אבל בשנים האחרונות ירושלים דוגלת יותר בריסון והסדרה מול חמאס מאשר בפתיחת מלחמה כוללת נגדו.
בנוסף, הרשות תצטרך להכיר בישראל כמדינת היהודית, להפסיק מימון משפחות מחבלים ועוד.
הפלסטינים ניצבים כעת בפני אחד מהמשברים הגדולים ביותר בתולדותיה של הרשות. אבו מאזן המנהיג המזדקן שכמעט ויתר כבר על כיסאו, לא מוכן שבקדנציה שלו הפלסטינים יוותרו על חלומות כמו ירושלים וזכות השיבה. בשיחה פנימית השבוע כינה את טראמפ כלב בן כלב, ובנאום אחרי הצגת התוכנית אמר כי היא תושלך לפח האשפה של ההיסטוריה. הוא עמד על ירושלים כמוקש העיקרי, טראמפ ניסה לרכך אותו באמצעות הגדרת השכונות הפלסטיניות שמצפון וממזרח לעיר כ"מזרח ירושלים". הבירה הפלסטינית ששם תוצב השגרירות האמריקאית, אבל הפלסטינים רוצים שליטה ולו בחלק מהעיר העתיקה. הוא גייס לעזרתו את שנואי נפשו אנשי החמאס ושוחח עם אסמעיל הניה ראש הלשכה המדינית של חמאס לתיאום עמדות. כן קרא לקיום הפגנות והורה לזרועות הבטחון שלא לרסנן. אלא שההערכה הביטחונית הישראלית וגם התחושות מהשטח הן שהמחאה הזו לא תהפוך להמונית. לא תהיה אינתיפאדה שלישית.
יש לכך כמה סיבות ובהן חוסר האמון בהנהגה הפלסטינית הנתפסת בחלקה כמושחתת, אבל העיקרית שבהן היא המצב הכלכלי. כאן ב"גלובס" סיקרנו בשנתיים האחרונות את ההתקדמות הכלכלית הפלסטינית הנובעת בעיקרה מהסקטור הפרטי, מעליה ברמת החינוך וההכשרה ומהקשר המתרחב עם ישראל. רמת החיים בוודאי בהשוואה לרצועת עזה בעליה מתמדת, והפלסטיני בגדה יהסס מאוד לצאת למחאה שפירושה עשוי להיות הידרדרות למצב של אחיו ברצועה.
ומבחינת אבו מאזן המצב חמור גם בחוץ. אם יסתכל ימינה ושמאלה, הוא ימצא את עצמו כמעט לבד. העולם הערבי כבר מזמן לא מוכן לתמוך באופן עיוור בעמדה הפלסטינית שירדה מסדר היום שלו. מדינת מפתח ראשונה היא מצרים, שהעומד בראש א-סיסי שותף לתוכנית מיומה הראשון ,ומקיים קשרים הדוקים עם נתניהו ועם טראמפ אודותיה. אותו מעניין הנתח הכלכלי שלה, האמור לסייע למהפכה הכלכלית העוברת על מצרים, בין השאר הודות לתגליות הגז הגדולות בשטחה הימי. בתחום הזה השותפות עם ישראל הדוקה, וברקע התוכניות לצינור גז משותף לאירופה.
א-סיסי הפעיל את כל כובד משקלו על המלך עבדאללה מירדן, לבל יתנגד באופן נחרץ לתוכנית, על אף סיפוח בקעת הירדן. ההודעה הפושרת של שר החוץ הירדני איימן ספדי אתמול מראה שא-סיסי הצליח. ירדן תמחה באופן קצת יותר חריף עם החלת הריבונות בבקעה, ואולי בצעד דיפלומטי כזה או אחר אבל לא הרבה יותר. היא תלויה ביטחונית בארה"ב וישראל, וכלכלית במדינות המפרץ. ואלה בחלקן הן התומכות הנלהבות ביותר של התוכנית.
אמש בבית הלבן היו שלושה שגרירים מעומאן, בחריין (שגם אירחה את כנס הפרק הכלכלי של התוכנית) ואיחוד האמירויות. הן מעוניינות בקשרים עם ישראל, שיביאו להידוק הקשרים עם ארה"ב, גם על חשבון חלק מהשאיפות הפלסטיניות. אבל תפקידן העיקרי הוא להיות בלוני הניסוי של סעודיה. זו מדברת בשני קולות. שר החוץ והמלך חוזרים כל העת על הדבקות בעקרונות התוכנית הסעודית ומביעים תמיכה בפלסטינים. מנגד יורש העצר בין סלמאן מקדם את צעדי הנורמליזציה עם ישראל, שלחלקם התוודענו השבוע עם מתן ההיתר לישראלים לבקר בסעודיה למטרות עסקיות. ליורש העצר חזון ארוך טווח להביא את סעודיה ממדינת גמלים החיה רק מבארות הנפט, למדינה מתקדמת עם מגוון מקורות הכנסה ותעסוקה. המהפיכה במעמד האשה, הקמת התעשיות החדשות ועוד רפורמות ענק מסתדרות יפה עם הפשרה ביחסים עם ישראל.
הפרק הכלכלי בתוכנית האמריקאית מעניק מקום של כבוד למפרציות ולסעודיה בראשן והצימוק, קו יבשתי לים התיכון שייתר את הצורך להקיף באוניות ובמיכליות את כל חצי האי ערב בדרך אל תעלת סואץ ולים התיכון.
הרובד הבטחוני חשוב כאן במיוחד. לישראל קשרים בטחוניים הדוקים עם כמה ממדינות המפרץ, בטכנולוגיה, בידע ובחילופי מודיעין. האוייב המשותף איראן, הביא את הצורך והרקע להידוק היחסים הזה, והעניין הפלסטיני נראה מרוחק ושולי.
אין זה אומר שבשל כך הפלסטינים יכנעו, ועל פניו ללא הנהגה פורצת דרך ואמיצה שאינה נראית באופק, אין סיכוי לקידום התוכנית. אבל ללא הגיבוי הערבי הסוני למאבק פלסטיני, הפגנות המחאה בשטחים ונאומי תוכחה באום יהיו כל התגובה הפלסטינית.
גם לאחר הסיפוח תימשך שגרת החיים, 130 אלף פלסטינים ויותר ימשיכו לעבוד בישראל ובהתנחלויות ויפרנסו יותר ממחצית אוכלוסיית הגדה. בית לחם תקבל מאות אלפי תיירים בשנה והמסעדות ברמאללה ימשיכו לשגשג. אם ישראל תשכיל לזרז ולפתח עוד יותר את הכלכלה הפלסטינית העצמאית, קרי לעודד העסקת מהנדסי הי-טק פלסטינים בחברות ישראליות, תפתח עוד מפעלים ואזורי תעשיה שבהם יוכלו פלסטינים לעבוד, תאפשר יצוא נרחב של התוצרת החקלאית הפלסטינית ועוד, הכלכלה תמשיך לנצח.
מדינה פלסטינית ככל הנראה לא תקום עד שיוכרע חמאס, ותוכנית המאה לא תיושם במלואה, אבל להנהגה הפלסטינית אין את היכולת להתנגד לה באופן מעשי.