נשיא ארה"ב דונלד טראמפ / צילום: רויטרס, Mike Segar
מי שעיין אתמול בערב ב-180 העמודים של תוכנית השלום של הבית הלבן, לבטח יצא מבולבל.
הישראלים התרגלו במשך עשרות שנים להתמודדות פשטנית עם הנעשה מעבר לקווי 67. את אישורי הבנייה ביו"ש מנפק הצבא. הממשל הוא צבאי, אם כי בריכוזי הערים יש שלטון אוטונומי. הכבישים, מופרדים בחלקם, ואזרחי ישראל, בין אם גרים ביו"ש או בשאר המדינה, התרגלו כבר לכך שהיישומון וייז מחפש להם נתיב תחבורה נטול בעיות.
אבל המפה החדשה מלווה בחוברת עבת-כרס שהפיקו נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ומקורביו, חוברת שפיזרה את המוכר וההגיוני לכל עבר. את התוכנית אפשר לתאר "בהשאלה" כמו הצצה לתוך נפשו המסוכסכת של הנשיא טראמפ. לרגע אחד, אופוריה ושמחה, ולרגע נוסף, תסכול והאשמת האחר.
למעשה, צוותו של טראמפ בראשות ג'ראד קושנר הצליחו לחבר מסמך מפורט שכל אחד יוכל למצוא בו משענת, הכוונה והשראה. מי שקיווה לשמוע שירושלים תהיה מאוחדת לעולמי עד - קיבל זאת מפי הנשיא. ומי שרצה שירושלים תחולק מזרח ומערב, קיבל גם הוא את מבוקשו.
"החזון שלנו הוא להשאיר את ירושלים מאוחדת", נכתב בפתח החוברת. "ירושלים היא הבירה הריבונית של ישראל והיא תישאר בלתי מחולקת", אך תוך כמה עמודים או שורות ממשיכה החוברת ומסבירה כיצד גדר ההפרדה בירושלים תישאר במקומה, ותהיה לגבול בין המדינות. בנוסף, בצד המזרחי היכן שנמצאים כיום כפר עקב, חלק משועפט ואבו דיס, שם תוקם הבירה אל קודס של פלסטיין.
זו אינה הסתירה היחידה.
החזון של טראמפ מבקש לחסום את האופציה של העברת אוכלוסייה בכוח, בין אם יהודים או ערבים.
אך במקום אחר בחוברת עבת הכרס, מוצע למסור את כפרי המשולש למדינה הפלסטינית החדשה. זה חייב להיות בהסכמה, לפי התוכנית. אך הסכמה של מי? בין מדינות, תוך שמדלגים על רצונם הפרטי של התושבים? להלן סתירה.
גם גודלה של המדינה הפלסטינית העתידית אינו ברור. ישראל זוכה בגריפת כל שטחי הגושים וההתנחלויות הקיימות באמצעות החלת ריבונות, אך בחוברת מצוין שהשטח של המדינה הפלסטינית הסופית דומה בגודלו למה שהיה בצד הפלסטיני לפני 1967.
האם הכתמים הירוקים במפה, לאורך כביש 10 באזור חלוצה, עזוז, שבטה, באר מילכה הם ההשלמה? וזה אמור להיות 1:1? לא ברור. אם 30% משטחי יו"ש יכללו כישראל תחת החלת הריבונות, מהיכן מקבלים הפלסטינים את 30% הנותרים?
אלה הם רק הנקודות הקופצות מיד אל העין, ויש סתירות סמויות ומטרידות לא פחות. מערכות הכבישים המתוחכמות, המחברות את הישראלים אחד עם השני וגשרים העוברים מעל לכבישים פלוס מנהרות תת-קרקעיות שיחברו את הפלסטינים זה עם זה. חזון תחבורתי אוטופי, העשוי להפוך לסיוט אם חוליה רצחנית תתייצב לה במרום הגשר ותרסס כל מי שיחצה מטה.
התוכנית מבטיחה שלא יפונו יותר אנשים מבתיהם וזה דווקא חזון ראוי, עקרון יסוד בסיסי, אך כדי לגבור על כך נוצרות מובלעות ישראליות קטנות בתוך אזורים פלסטינים רציפים, וככל הנראה גם ההפך (מובלעות פלסטיניות קטנות בתוך אזורים ישראלים), כאשר לכולם מובטח אושר ועושר וביטחון אישי ללא קץ. מי שחושב שזה פתרון בר-קיימא, שיתנדב לספר לכולם, הכיצד? לכל תושב תוצמד חוליית חיילים שתלווה אותו מצד לצד?
ועוד: "ישראל תחזיק בכל זכויות הריבונות על כל המים באזור", קובעת התוכנית ומבלי משים לב, מתעלמת מאחד הסכסוכים התנ"כיים הראשונים באזור, בין אברהם ואבימלך מלך גרר שהתקוטטו על הבארות באזור גרר שבין באר שבע המקראית, לקדש ברנע - כמה סמלי.
הסתירות ממשיכות. אזורים מסוימים, כמו עטרות או צפון ים המלח, מוגדרים בתוכנית של ממשל טראמפ כאזורי תיירות פלסטיניים. "הבעלות על השטח היא ישראלית", מדגישים בתוכנית. יהיה לפלסטינים כביש ייעודי שיסיע אותם לשם. והיזמים שירצו לפתח את אזור התיירות? איך יעשו זאת אם הקרקע תהיה רק של ישראלים? לא ברור.
והסתירות ממשיכות, לכל אורך המסמך. יש בו דוגמאות רבות לכשלים צפויים במעלה הדרך.
עם כל המוזרויות הללו, האמריקאים והישראלים לא השכילו השבוע להתמודד עם הסתירה העיקרית שבתוכניתם - אין פתרון מדיני מורכב ללא הצד השני לעניין. היעדרות הפלסטינים מן השיח הציבורי הופכת את ההצעה המדינית של טראמפ לחלולה.