ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא ארה"ב דונלד טראמפ / צילום: קובי גדעון, לע"מ
תוכנית המאה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ סוגרת עשור בפוליטיקה הישראלית בו הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא היה כלל חלק מהדיון הציבורי. הקונצנזוס בישראל בציר המדיני-ביטחוני נתקבע סביב אמירתו של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק: "אין פרטנר".
ההבדל היחיד בין ימין ומרכז-שמאל בציר המדיני-ביטחוני היה שהימין דבק באסטרטגיה לפיה אין פרטנר, ולכן אין מה לדבר עם הפלסטינים אלא לקבוע עובדות התיישבותיות בשטח; והמרכז-שמאל טען כי אין פרטנר, אך יש לעשות מאמץ לחזור למשא-ומתן עם הפלסטינים, מדינות ערב המתונות והקהילה הבינלאומית. היחיד שניסה להשאיר את הציר המדיני-ביטחוני פתוח בדיון הפוליטי היה בנימין נתניהו - אך בנושא איראן, הגרעין והאסלאם הרדיקלי, ניסיון שלא צלח.
כך, הקלישאה שבחירות בישראל מוכרעות על בסיס ימין-שמאל מדיני התבדתה ממערכת בחירות אחת אחרי השנייה בעשור האחרון: בחירות 2013 נסובו על המחאה החברתית ועל דמות "העם" שדורש צדק חברתי - העם היהודי מול העם הישראלי - והולידה את "ברית האחים" בין נפתלי בנט ליאיר לפיד. בבחירות 2015 הערבים (לא) נהרו לקלפיות כחלק מדה-לגיטימציה של השמאל כלא-פטריוטי בהקשר התנגדותו לחוק הלאום. מערכת הבחירות באפריל 2019 התחוללה על טיעון ה"דיפ סטייט" ומשפטי נתניהו. אביגדור ליברמן סגר את הגולל על קלישאת הציר המדיני-ביטחוני כשגרר את כל המפה המפלגתית בבחירות בספטמבר 2019 לדון בשאלת מדינת הלכה מול מדינה ליברלית: בחירות בישראל מתנהלות בעשור האחרון בין ימין, הדוגל במדינה יהודית (במובן הדתי-לאומי) - ובין מרכז-שמאל, המדגיש מדינה ישראלית-דמוקרטית.
תוכנית המאה של טראמפ מחזירה לכאורה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ללב בחירות מרץ 2020. יש בה הכול: משתי מדינות לשני עמים (אחר-כך) ועד סיפוח מלא-מלא (עכשיו). כיצד היא מעצבת מחדש את הימין-שמאל הישראלי, והאם זהו שיח מדיני-ביטחוני או שאוב מהקרב על הזהות הקולקטיבית של ישראל?
השחקנים המפלגתיים מיהרו לתפוס את מקומותיהם במגרש הפוליטי-מדיני: איילת שקד דרשה החלת ריבונות מיידית בבקעה וביהודה ושומרון תוך שלילה מוחלטת של הקמה או הכרה במדינה פלסטינית, ונפתלי בנט החרה-החזיק אחריה - סיפוח מיידי של כל ההתנחלויות עוד לפני הבחירות תוך הקמת צוות יישום להחלה. בצלאל סמוטריץ' כתב: "ההכרה האמריקאית בדבר הזכות התנ"כית וההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל כולה היא התגשמות שלב משמעותי בדברי הנביאים. עם לא יכול להיות כובש בארצו", תוך שהוא מדגיש המשך התנגדות לכל סוג של ריבונות ערבית, "לא היום ולא בעתיד, לא במפורש ולא במשתמע. במובן הזה אנחנו לא מקבלים את התוכנית האמריקאית".
יו"ר ש"ס אריה דרעי מיהר לברך את טראמפ ולצטטו: "ארץ ישראל הובטחה לעם ישראל על-ידי אלוקים". כלומר, עמדת ממשלת המעבר של נתניהו היא חד-משמעית החלת ריבונות מיידית על כל ההתנחלויות והיישובים היהודיים בבקעה וביהודה ושומרון כחלק מקיום הבטחה אלוהית לעם על ארצו, תוך שלילת כל הכרה - סימבולית ומעשית - במדינה פלסטינית או בריבונות שאינה יהודית.
מנגד, יו"ר כחול לבן בני גנץ כתב אחרי שיחתו עם טראמפ כי "תוכנית השלום של הנשיא היא אבן-דרך משמעותית והיסטורית. מיד לאחר הבחירות אפעל ליישומה בממשלת קבע ותוך תיאום עם מדינות האזור. בשיחה דיברנו גם על חשיבות השיח מול הפלסטינים, מדינות האזור ומלך ירדן". כלומר - הסדר קבע רק במשא-ומתן עם הפלסטינים, ירדן ומדינות ערב, ואחרי הבחירות.
איציק שמולי מהעבודה-גשר-מרצ טען כי תוכנית טראמפ תביא לא לשלום אלא לסיפוח חד-צדדי, ואמר כי "ההיתר המיידי לספח מאיין את ההכרה החשובה בתוכנית שתי המדינות" ולמעשה מוביל למדינה אחת לשני עמים.
גם תמר זנדברג ממרצ גרסה כי סיפוח חד-צדדי יוביל למדינה אחת, ולכן יש לפתוח מיידית במשא-ומתן ישיר עם הפלסטינים. שלושתם הדגישו כי ראש ממשלת מעבר ללא מנדט מהציבור לא יכול להוביל מהלכים דרמטיים, וקראו לחכות לאחר הבחירות. אחמד טיבי ואיימן עודה מהרשימה המשותפת התקוממו נגד הכוונה המשתמעת לשלול אזרחות ישראלית מערביי ישראל במשולש, וקראו לתוכנית של טראמפ "תוכנית גזענית לאפרטהייד".
נדמה כי הציר המדיני-ביטחוני שב לתחייה: הימין, בשיח יהודי-משיחי ודתי-לאומי, מצדד בסיפוח מיידי של כל ההתנחלויות ויישובי הבקעה, ומוקיע את ההכרה במדינה פלסטינית בכל שטח כלשהו של ארץ ישראל בין הירדן והים, והמרכז-שמאל מתנגד למהלכים חד-צדדיים ללא משא-ומתן ישיר עם הפלסטינים, ומזהיר כי יש כאן אימוץ לא של שתי מדינות לשני עמים - אלא של מדינה אחת, בין הירדן והים, שמבחינה דמוגרפית או לא תהיה יהודית (ללא רוב) או לא תהיה דמוקרטית (ללא אזרחות לאזרחים ערבים).
ונתניהו? האם אין כאן חזרה לנאום בר-אילן? הכרה בשתי מדינות לשני עמים? נתניהו שומע את פעמי ההיסטוריה ואת הדי הקראת כתב האישום בבית המשפט, וכונס למרכז - מסכים למשא-ומתן עם הפלסטינים (בהסתמך על התנגדותם הברורה לכך) ומאמץ את עמדת אריאל שרון ואהוד ברק לפניו: צעדים חד-צדדיים. הפעם - לסיפוח מיידי של כל היישובים ביהודה ושומרון. מורשת של מנהיג העם היהודי.
האם זוהי עמדנה מדינית-ביטחונית? קריטי להקשיב לשיח שמתוכו מדברים טראמפ ונתניהו. טראמפ מתחיל בביקורו הראשון מחוץ לארה"ב כנשיא - ביקורו בארץ ישראל הקדושה. לפיו ארץ ישראל (לא מדינת ישראל) היא "בית עתיק, מקום קדוש של תפילה הנוצר הבטחה לעם היהודי כי ההיסטוריה בשעתה האפלה ביותר לעולם לא תחזור על עצמה". נתניהו מתאר את יהודה ושומרון כ"מקומות החרוטים בדפי התנ"ך, החקוקים בסלע קיומה של הציביליזציה המשותפת". שניהם מדברים מתוך שיח דתי יהודו-נוצרי.
תוכנית טראמפ-נתניהו היא תוכנית של שני מנהיגים ניאו-שמרניים, המעגנים בשיח דתי את הקשר בין עם וארצו כמתת אל. השיח המדיני-ביטחוני נשאב לתוך שיח דתי-לאומי: הישג אדיר לנתניהו ולשותפיו הטבעיים. ריאל פוליטיק, ואפילו ריאל סטייט פוליטיק, אין כאן.
בחירות 2020 יתנהלו בין ימין דתי-לאומי למרכז-שמאל ישראלי-דמוקרטי. הציר המדיני-ביטחוני נשאב לתוך השיח הזהותי על דמות הארץ הזו - ועתיד אזרחיה.
הכותבת היא מומחית לחקר אידאולוגיות ומשבר הדמוקרטיה הישראלי במחלקה למדע המדינה האוניברסיטה העברית בירושלים
*** גילוי מלא: הכותבת היא בת זוגו של דני זקן אשר כותב ב"גלובס"