דעה: מאה הימים של עסקת המאה
מאה הימים הבאים יכריעו את גורל עסקת המאה שהוצגה אתמול (ג') ברוב פאר והדר. בישראל תיבחר (כך לפחות יש לקוות) ממשלה שקרוב לוודאי תאמץ את העסקה ותחל ביישומה; ומעבר לאוקיינוס יידרש המועמד הדמוקרטי המוביל, לגבש עמדה ברורה באשר לתוכנית.
המילים נאמרו אמש, אך הן תשקענה על קרקע המציאות, לשבט או לחסד, רק בחודשים הקרובים.
הסיפור האמיתי של התוכנית טמון, נוסף למה שכתוב ב-181 עמודי המסמך, גם במבנה שבחר נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ לאמץ בבנייתה. לאחר שנים שבהן הקריאות האמריקאיות ל"מו"מ בילטראלי" נפלו על אוזניים ערלות בשני הצדדים, בעיקר בצד הפלסטיני, בא איל הנדל"ן מניו-יורק ואמר - עד עכשיו שום דבר לא עבד, צריך לשנות את כללי המשחק. וכך עשה.
ראשית, הוסיף הנשיא לתמהיל שיחות השלום המקובל את הרכיב האזורי, שעד עכשיו היה בעיקר נחלת ההמלצות המלומדות של מכוני המחקר. מעתה ואילך השתנו הכללים - לא עוד מו"מ ישראלי-פלסטיני חד-ממדי, שאליו יצטרפו מדינות האזור בסוף התהליך, אלא ניסיון אמיתי לשלב את מדינות המזרח-התיכון כחלק מהשחקנים הפעילים במו"מ.
אמנם התותחים הכבדים - כמו שגרירי מצרים וירדן שלהן הסכם שלום עם ישראל, לא היו בחדר; אך שגרירי עומאן, בחריין ואיחוד האמירויות בארה"ב, הצטרפו ממש לאירוע, וגם לקחו חלק פעיל בסחף מחיאות הכפיים לנאום הנשיא על התוכנית שמאמצת רבות מהדרישות הישראליות.
שנית, הנשיא שם על השולחן עקרונות שהיה ברור שיהיו חלק מהסדר הקבע, ואיש לא רצה להגיד אותם. פירוש מוכוון מציאות של החלטה 242, שמשמעותו - ללא החזרת שטחים מלאה מידי ישראל, שליטה ישראלית על ירושלים המאוחדת, בירה פלסטינית במזרח ירושלים, רציפות טריטוריאלית פלסטינית ועוד. אם כולם יודעים שכך ייראה ההסדר, מדוע לא לומר זאת בהתחלה?
שלישית, החליט הנשיא לעסוק בשתי סוגיות הליבה של הסדר הקבע - ירושלים והפליטים. בשני המקרים אימץ הנשיא עמדה ערכית חד-משמעית, המקבלת עקרונית את עמדות ישראל. ירושלים המאוחדת היא בירת ישראל, וטענת הפליטות הפלסטינית תיפתר מחוץ לגבולותיה של המדינה.
כאן שוב צירפה התוכנית האמריקאית מדינה נוספת, שיש לה תפקיד משמעותי בקיום ההסדר בשטח - ירדן. חדי-העין הבחינו שנציגי שתי המונרכיות הנוספות שאמונות על המקומות הקדושים, מרוקו וסעודיה, לא לקחו חלק בחגיגה.
כעת נדרשת פעילות מדינית אינטנסיבית מול ירדן, לרבות תמריצים, כדי למנוע משבר עם הממלכה ההאשמית.
לבסוף, כמו בכל עסקה טובה, הנשיא הפך את שעון החול. לפלסטינים, שהיו משוכנעים שהזמן משחק לטובתם, הוא הבהיר שככל שהם מתמידים בסרבנותם, תנאי העסקה הופכים לפחות טובים עבורם.
ובאותה נשימה הוא סימן לישראל, שהזמן הוא עכשיו, מפני שמעולם לא היה בוושינגטון, ויש סיכוי שגם לא יהיה, ממשל כל-כך אוהד ישראל.
בשלהי האירוע, בשורה לא פחות חשובה הגיעה מקצה יבשת אירופה. באמצע ההכנות לברקזיט התפנו בדאונינג 10 שבלונדון, ו"בוריס התקשר" להצהיר שהתוכנית האמריקאית יכולה להיות צעד חיובי. מניעי התגובה הבריטית מורכבים ונוגעים גם ליחסי לונדון-בריסל, אך עבור ישראל זוהי לא פחות מבשורה על רוחות שינוי במדיניות הממלכה, ואולי הוכחה לכך ש"חיל הגמלים" של משרד החוץ הבריטי לא שולט בכיפה.
לצערי, הפלסטינים יפספסו גם את ההזדמנות הזאת. אבל למדינת ישראל יש חלון זמנים ייחודי לקטוף חלק מפירות השלום, גם ללא קשר לצד השני. עלינו לאמץ התוכנית בשתי ידיים, ולהכריז מעל כל במה בינלאומית - רוצים אנו.
הצעד הבא שעל ישראל להוביל, הוא קיום ועידת שלום בקהיר, בהשתתפות מדינות האזור. כותרת הוועידה: "מזרח-תיכון חדש!"
הכותב הוא ראש מכון אבא אבן לדיפלומטיה בינלאומית במרכז הבינתחומי הרצליה, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ
