עמק הטודרה במרוקו / צילום: אורלי גנוסר
לא היה צריך להתאמץ כדי לשכנע אותי להירשם לטיול ג'יפים במרוקו. המדינה הזו הציתה את דמיוני כבר לפני שנים, אך דבר לא הכין אותי לכישוף שהטיל עליי הטבע כמו חומר ממכר. לצד הטיול הקלאסי במרוקו, התווספו לא מעט טיולי שטח, אלטרנטיבה חווייתית לטיילות הסטנדרטית, ודרך נהדרת לחוות את רכסי ההרים והמדבר. ההיצע מתחיל מטעימה של 24 שעות קלות בסהרה ועד למעלה משבוע מעמיק עם סרגל מאמץ משתנה. ההבדל המהותי נוגע לתוואי שלרוב דומה אם כי בוורסיות שונות, כשמדי פעם נפרץ מסלול חדש.
משה אנקאב, המדריך של "קסם במסע" שאליהם הצטרפנו, הוא הרפתקן בנפשו, שרואה בגילוי מרוקו אתגר כמעט אישי, ולא מפסיק לחפור בה כדי לחדש. זו הסיבה שמרבית השבילים בהם נסענו אינם מוכרים, ושניים מהם היו על תקן "פתיחת ציר". הניסיון גם לימד שטיולי ג'יפים לא נועדו רק לחובבי הז'אנר, אלא גם לסקרנים והרפתקנים שלא מפחדים מנסיעות ארוכות, כי הג'יפ הוא אמצעי אך גם מטרה, ומבלים בו לא מעט.
היינו קבוצה קטנה ואינטימית, שמונה אנשים בשני ג'יפים, והתחלנו לטפס מאזור העיירה דמנת השוכנת ממערב לאטלס התיכון ולמרגלותיו הצפוניים של האטלס הגבוה, שאליו העפלנו. היופי הלם בנו כבר בשעות הראשונות, וככל שטיפסנו המראות התחדדו. רכס הרי האטלס אינו בלעדי למרוקו, וממנה הוא נמתח מזרחה לאלג'יר ותוניסיה לאורך כ-2,400 ק"מ. במרוקו הוא מחולק לארבעה רכסי משנה: במזרח הרי הריף, במרכז האטלס התיכון ומעט דרומה לו האטלס הגבוה (רכסים שנפרדו זה מזה לפני כ-200 מיליון שנה) ובדרום מערב האנטי-אטלס.
נותנים כבוד להרים
ההרים מהווים כשליש משטחה של מרוקו, לכן יש להם מקום של כבוד בתיירות. הדבר הראשון שמושך את העין הם צבעי ההרים, תוצר של תהליך גיאולוגי ארוך שנים, הכולל התרוממות ושקיעה במי ים תטיס הקדום. תצוגת הצבעים המרהיבה נעה בין אדום לירוק, צהוב אוקר, חום ושחור, והיו גם תצורות ייחודיות - עגלגלות, מחודדות ופראיות. זהו אזור שופע צמחייה ומים, ובזכות שטחו הגדול נופיו נושקים מאופק לאופק בתמונה פנורמית. בשולי הדרכים נבנו כפרים זעירים מלבני בוץ אדמדמות שהתמזגו עם ההרים באופן מושלם, ונראו עתיקים למרות שהם לא.
את תושביהם הֶבֶּרבֶּרים, קבוצה אתנית המורכבת מתושביה הקדומים של צפון אפריקה, פגשנו בעיקר בדרכים, כשהם מוליכים עדר או סוחבים גזרי עצים, שכן במהותם הם שבטי נוודים חקלאיים. כשעצרנו לצד קבוצת ילדים יחפים גם דוברי המרוקאית שבינינו, לא הבינו את שפתם, שכן הם מדברים בשפה משלהם, תאמזיגת. יש לברברים "גאוות יחידה", והם שומרים באדיקות על השפה וניביה השונים, הכתיב הייחודי ובעיקר ההרכב השבטי וזהותם התרבותית.
"אנחנו לא ערבים", אמר לי אחד מהם בנחרצות, והוסיף שגם אם אימצו אמונות שונות (רבים מהם מוסלמים) הם עדיין מהווים רוב במג'רב. ואכן, הברברים יושבים באדמות שבין מדבר סהרה לים התיכון ובין מצרים לאוקיינוס האטלנטי, והם מהווים מרכיב משמעותי באוכלוסיות לוב, אלג'יריה ומרוקו. לעצמם הם קוראים אימאזיגין, שפירושו בשפתם "בני החורין".
הנשים, באופן מסורתי, עוסקות במלאכות הבית ובעבודות יד או מסייעות בחקלאות. הן סולדות ממצלמות, ואם יבחינו בטלפון נייד נשלף, הן יתעטפו, יסיטו מבט או ישלחו יד אוסרת. לא הצלחנו להבין אם זו צניעות יתרה, תחושת ניצול או אקט מחאתי שאומר "לא בחינם". בסוף לא מעט מהן הושיטו יד ותבעו את שכרן לפני צילום. בכפר אית-עאללה ביקרנו בבית ברברי של מוחמד המדריך, שאירח לארוחת צהריים אותנטית. קבלת הפנים החמה הייתה חלק בלתי נפרד מהמפגשים האנושיים האלה. הציניקנים יחשדו שזה מאמץ מזויף, אבל תחושתנו הייתה אחרת.
בוואדי ש"פרצנו" נדמה היה שהזמן עמד מלכת. תושבי האזור חיים ללא חשמל, מוציאים לחם מן הארץ בעמל רב וכל המשפחה שותפה למאמץ. עיבוד הקרקע נעשה בשיטות ידניות עם מחרשות עץ וחמורים, הם רועים בקר ומגדלים ירקות ופירות. המים מצויים בשפע, הוואדי הרחב קולט כמויות אדירות, ולכן הדרך הייתה מהמורתית מאבנים ומבוץ.
גם למחרת פתחנו ציר. יצאנו מקניון הדאדס המרשים, ואחרי שהתפעלנו מקירותיו הזקופים ועומקו הבלתי נתפס טיפסנו בכביש סרפנטינות מעלף עד לנקודת תצפית גבוהה. עוד קצת הלאה נכנסנו על-פי סימון לשטח, ומהגובה גלשנו בשביל מתפתל שהתמזג בתחתיתו עם ואדי חרב ממים, אך גדוש אבנים שהקפיצו אותנו בכיף.
הרפתקה בגבהים
בהפסקה, שם לב אנקאב לכתמי שמן, והגברים איתרו תקלה במשאבת הבלם האחורי. זה אילץ אותו לנסוע לאט ולהימנע מבלימות חדות, וכאן עמד לזכותו ניסיונו העשיר כמדריך נהיגת ג'יפים. מפלס ההיסטריה שקע, והמשכנו בזהירות. לקראת היציאה מהשטח הגענו לאתר קמפינג שנראה כמו אירוע מוטורי מזדמן. ערימת רכבי שטח ספרטניים גדשה אותו, ונחשפנו לתופעה: מתברר שחברות אירופאיות, במקרה זה צרפתית, משיטות את רכביהן למרוקו במקום לשכור רכבים מקומיים. לשמחתנו היה בחבורה מכונאי שאושש את האבחנה לגבי הבלם האחורי, ושלח אותנו לכפר הקרוב.
אבל גם שם לא באה לנו הישועה אז נאלצנו להמשיך ולחפש מוסך, דבקים בתוכנית המקורית לקניון הטודרה. רוב המטיילים מגיעים לפתחו הדרומי ושבים על עקבותיהם. אנחנו הגענו מצפון מזרח, וזכינו ליהנות מכל הוד רוממותו. קניון הטודרה מרשים ביותר. צר, ארוך ומתפתל לצד נהר זורם עם קירות סלע שנישאים לגובה אדיר. היינו כמעט לבד בתוך פלא טבע מרגש. בנקודה התיירותית בקניון התנסינו באטרקציה לא מוכרת - ויה פראטה.
בזמן שהמארח התנדב לנסוע עם אחד החבר'ה למוסך, אנחנו פנינו לאקשן. ויה פראטה הן דרכי ברזל היסטוריות, שנבנו בזמני מלחמה כדי להתגבר על מכשולי סלע גבוהים. לכן קיבעו בהן יתדות וכך כל חייל יכול היה לאבטח את עצמו ולעבור בשלום. אז גם כאן הטיפוס חופשי, יש עוגנים, ידיות אחיזה ומדרגות מקובעות לסלע, ואחרי שהתחברנו לרתמה עם כבלי אבטחה התחלנו לעלות.
עלי, המוביל שלנו, ווידא כל העת שהידיים שלנו על ה"קליפש" (קליפס, תפס), מה שהפך מהר מאוד לביטוי מבודח. טיפסנו על סלעים, דילגנו בין אבנים, זחלנו על קירות וחצינו נקיק על חבל מתוח. המשימה הייתה מאתגרת, אבל הנוף מפסגת המצוק היה שווה את המאמץ. מגובה 150 מטרים, נראו המטיילים על הכביש כמו נקודות זעירות.
בין כפר טודרה לקפה בגדד
דקות אחרי שסיימנו כשעה וחצי של הרפתקת טיפוס, חזר הג'יפ מהמוסך כמו חדש. יצאנו אל כפר טודרה המוכר משירו של שלמה בר שהתנגן ברקע. את ההרים החליפו מישורים שבישרו על המדבר. המשכנו עוד קצת, עד ואז הגענו אל ארפוד, עיר שכוחה שדרומה ממנה יש רק חול וחול. זהו השער לסהרה, לכן ראינו חבורות ג'יפים נוספות. לי היא הזכירה את הסרט "קפה בגדד", מקום שהוא בשומקום, אבל מלא בקסם מיוחד. מכיוון שהגענו בשעה מאוחרת לא הספקנו לפקוד את שוקי הערב התוססים, אבל בבוקר קפצנו אל השוק המקומי והצטיידנו בתבלינים ובפירות לנשנוש.
עצרנו באתר הפוסילים, המאובנים ששקעו כאן בתקופת ים תטיס, שהם גאווה מקומית גדולה. כל אבן שהפכנו הכילה מאובן של שבלול, קונכייה ואחרים, שמסרו דרישת שלום מעידן רחוק. תוך כמה דקות הגיעו רוכלים על אופניים, פתחו שק בד ופרסו את תכולתו - מגוון אבנים מלוטשות עם מאובנים. קנינו, אלא מה.
ממרזוגה דהרנו בדיונות של ארג צ'אבי עד לאגם באמצע שומקום, שבו חיה להקת פלמינגו - מראה סוריאליסטי לחלוטין. גם כאן תוך שניות הגיעו שני רוכבי אופניים, פרמו שק בד והציעו מרכולתם. קנינו כלי אבן נוסף. ובכלל בכל מקום שבו חלפנו, עטו עלינו המקומיים, רצים ממרחקים אל הדרכים, בעיקר נשים וילדים שקיבצו נדבות או ביקשו ממתקים. בעיירה תעוז נגמר הכביש סופית, ומוחמד מהחאן המדברי חיכה לנו בכניסה לשטח כי בלעדיו היינו אבודים. הנסיעה הייתה חוויה שאין דומה לה. ברמלייה, יישוב מבודד במדבר, פתחו לכבודנו קונדיטוריה, ביקרנו במעיין ושורת ילדים ונשים הצטופפה תחת עץ ופתחה באסטות.
במבצר פורטוגלי בן כ-400 שנה, שוטטנו במבני האבן שנותרו בלב השממה ואחר כך דהרנו בדיונות חול. אם הייתה סיבה לטייל במרוקו בג'יפים דווקא, הרי שהיא מומשה במלואה. נהיגת החולות הייתה מדהימה בכל קנה מידה ולשמחתי זה היה התור שלי בסבב. חגגתי.
החאן שלנו בקרבת סידי עלי היה נקודה זעירה אי-שם ביקום, והרגשנו כמו בסוף העולם. זכינו לראות שקיעה נוגה והמארחים דאגו שנתלבש בבגדי הטוארג האופייניים, בכחול עז. בערב נערכה חאפלה מדברית והם ניגנו בכלים אותנטיים בזמן שאכלנו, שמחנו ורקדנו.
הנסיעה לזגורה חלפה בוואדיות ענק שספגו מי שיטפונות. בשעת אחר צהריים הגענו לעיירה מחמיד, עוד נקודה בסוף העולם, שלמחרת הייתה נקודת המוצא לאחד הימים המרגשים שהיו לנו. חול הוא מצע טריקי בנהיגת שטח, ו-70 ק"מ בדיונות של ארג שגגה הם לא עניין של מה בכך. זו הייתה התגלמותו של מדבר הסהרה, על אינסוף הדיונות המכסות אותו. ביניהן גילינו מתחמי אירוח מדבריים מקסימים, וביקרנו בשניים מהם. שקענו פה ושם, אבל מפלס האושר בנהיגה היה בשמיים. אחר כך הגענו לאזור ימת איריקי שנותרו ממנה מישורי מלחות אינסופיים, ודהרנו עליהן כאילו אין מחר, כמו במרוץ פריז-דקאר המפורסם שגם מסלולו חוצה את הימה.
ארץ אלף הקסבות
למחרת חצינו את האנטי-אטלס, גוש סלעי יסוד אדיר, אל האזור המכונה "ארץ אלף הקסבות" (קסבה: מתחם מבוצר, ששימש לרוב למגורי השליט המקומי ואנשיו). כשגילו בהוליווד את האזור, הפכו אותו לאתר צילומים פופולרי, וברבות מהקסבות צולמו סרטים, כמו "המומיה", "הנסיך הפרסי" ועוד.
את הלילה עשינו בעיט בן חדו, הקסבה היפה מכולן ואתר מורשת עולמי. היא לא גדולה, בנויה על מדרון של גבעה נישאה שבמרומה שרידי מבצר, מתמזגת בנוף בצבע לבני הבוץ שלה ובתוך סמטאותיה מהלך קסם. רוב הטיולים עוצרים כאן לסיור של שעה-שעתיים. אנקאב גילה כאן מלון משפחתי מעלף שגרם לי לשקול רילוקיישן.
אחרי פרידה קשה, שבנו אל האטלס הגבוה. ביקרנו באוריקה שנהר אדיר זורם בה ועל שפתו ישבנו להפוגת צהריים, ואנקאב אתגר אותנו בנהיגת שטח בשביל הררי צר, שחצה לאימליל. ההר הגבוה באטלס הוא הטובקאל שגובהו 4,159 מטר. מאימליל, העיירה הקרובה ביותר, יוצאים מסעות רגליים של כמה ימים אל פסגתו.
זו גם הייתה התחנה האחרונה במסע. למחרת יצאנו למרקש, שעליה יסופר בהזדמנות אחרת, ונפרדנו, לא בקלות, מהג'יפים וגם ממרוקו, שהגשימה את כל תשוקתי ותאוותי לאקזוטיות, לאותנטיות ולאקשן. מחשבותיי עדיין נודדות אל הארץ שיופיה המתפרץ בא לה מהאנשים מהטבע ומהמדבר, ואני עורגת אל הדיונות האינסופיות, המישוריים מאופק אל אופק, הגבעות והמלחות שאין להן סוף.
מרוקו הגשימה את כל תשוקתי ותאוותי לפשטות, לאקזוטיות, לאותנטיות ולאקשן, ועשתה זאת מתוך שונות גיאוגרפית ואנושית וניגודיות מופלאה שמרכיבה את סך חלקיה. המשפט שחרת על דגלו אנאקב, "למקום שאני אוהב שם רגליי מוליכות אותי" (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נג: א), מזקק את התחושות שהשאירה בנו הארץ שיופיה מתפרץ מהאנשים מהטבע ומהמדבר שאליו מחשבותיי עדיין נודדות ועורגות אל הדיונות האינסופיות, המישוריים מאופק אל אופק, הגבעות והמלחות שאין להן סוף או התחלה, וזה היה כל הקסם שבמסע.
מידע מעשי
טיסות: אין טיסות ישירות מישראל למרוקו, אף שיש שיח בנושא, אולם עד שימוסד קו שכזה, הטיסות הן דרך אחת ממדינות אירופה. רוב הישראלים מגיעים במסגרת קבוצתית, אם כי ניתן לעשות זאת גם עצמאית.
ויזה: ישראלים נדרשים לוויזה כדי להיכנס למרוקו, בין אם עצמאית או בקבוצה, וסוכנויות הנסיעות מטפלות בכך. לנוסע העצמאי מומלץ לדאוג לוויזה לפחות חודש לפני הנסיעה. והכי חשוב: הוויזה מונפקת ל-15 יום בלבד. אם תגלשו מעבר לכך עלולים לעכב אתכם ביציאה.
תחבורה ונהיגה: מרוקו היא מדינה זולה ותשתיות הכבישים שלה מפתיעות באיכותן, והן נבנות ומשתפרות כל הזמן. החיסרון היחיד נוגע למהירות המותרת, ולמעט אוטוסטרדות בודדות בין הערים הגדולות, היא מוגבלת מאוד ולכן הנסיעות מתארכות. לנוהגים עצמאית שימו לב שבתמרורי המהירות אין הרבה היגיון, אך הקפידו עליהן, כי המשטרה שורצת בכל מקום ומחלקת המון דוחות.
למרות מחירי המחיה הזולים, התחבורה, כמו מוניות בין עירוניות ושכירת ג'יפים אינה זולה, ולכן גם טיולי הג'יפים יקרים יחסית. אך כאמור יש תמורה לאגרה. שכירת רכב פרטי למטיילים עצמאים היא דווקא סבירה מבחינת המחיר, ויש לא מעט חברות השכר. שימו לב: אם המסלול אינו מעגלי, יש תוספת להחזרת הרכב בנקודה אחרת.
תקשורת: מומלץ לרכוש בשדה התעופה כרטיס סים וחבילת אינטרנט (כעשרה דולרים) באחת משלוש החברות: מרוקו טלקום, אינווי (INWI) ואורנג', כאשר לשתי הראשונות קליטה טובה יותר באזורי הספר המרוחקים ופיזור אנטנות מרשים גם בלב המדבר.