סנדרס וביידן/ צילום: רויטרס - Shannon Stapleton
מופע האימים של הפוליטיקה האמריקאית מתחיל ביום ב', אף כי הוא מתגלגל בדרכי איווה וניו המפשייר, ופה ושם גם דרום קרוליינה, זה שנה, או קצת יותר.
כדי לפענח אותו צריך לגייס כמות לא מבוטלת של אינטואיציה, של נוסטלגיה, של סתם ניחוש, של קצת אסטרולוגיה ושל ראיית חשבון. מדע אין בו, אלא לכל היותר אמנות.
סקרי דעת קהל אומנם מחישים את קצב הדופק, אבל רצינותם מתבררת רק לאחר מעשה. מישהו מן הסוקרים צדק, זה ברור, אבל לא ברור כלל אם הוא צדק מפני שהוא ידע מה שהוא עושה, או שהוא השתמש בנוסחה הקצת מפוקפקת שהצענו למעלה.
אנחנו נתבונן באיווה בלילה שבין שני לשלישי (היא נמצאת שמונה שעות אחרי ישראל). מוטב שנזכור, כי איווה מעולם לא נועדה להיות הסמן הימני. היא התברגה בראש מצעד הבחירות המקדימות כמעט בטעות, ומפני שבאותו הזמן לאיש לא היה אכפת. היא הבטיחה שהיא לא תהיה רצינית, ובאותו הזמן האמינו לה, מפני שההצבעה בה אפילו אינה חשאית (מסובך מדי להסביר בטור הקצר הזה).
"הפוליטיקה הקמעונאית"
לבחירות מקדימות הייתה השפעה כלשהי מאז שנות ה-50. אבל מועמדים לנשיאות התחילו להיבחר על פיהן רק ב-1972. המסורת היא אם כן די קצרה, אף כי עומס הקלישאות מעורר רושם הפוך.
איווה וניו המפשייר (שבוע אחריה) הן מגנטים טבעיים בשביל כל מי שרוצים לטבול את הבוהן בשלולית הפוליטית, ולהשתעשע בתקווה שאם ישתתפו בתרגיל "הפוליטיקה הקמעונאית", אולי יאיר להם מזלם כפי שהאיר לפוליטיקאי אחד בן-בלי-שם ב-1976. שמו היה ג'ימי קרטר ("ג'ימי מי?"), ואיווה הקפיצה אותו אל מעמד הפייבוריט במפלגה הדמוקרטית ושלחה אותו אל הבית הלבן. הוא לא היה הנשיא הגדול ביותר של כל הזמנים, אבל ישראלים חייבים לו את הסכם השלום עם מצרים. תודה, אם כן, איווה.
"פוליטיקה קמעונאית" היא זו המתרחשת במדינה קטנת-אוכלוסין לאורך חודשים רבים. היא מעניקה למשתתפיה את ההזדמנות להתחכך במרפקיהם של מצביעים בשר ודם, לא רק לצורך לחיצת יד אלא לצורך שיחה של ממש. אלמלא היו איווה וניו המפשייר, רק מיליארדרים היו יכולים להתמודד בבחירות לנשיאות, מפני שהן היו נערכות רק באמצעות טלוויזיה, יוטיוב ופייסבוק. אולי זה גם מה שיקרה יום לא רחוק אחד.
שיעור ההשתתפות בבחירות הלא חשאיות של איווה הוא קטן מאוד, מפני שאנשים נקראים להשתתף באסיפות ערב במדינה קרה מאוד, באמצע החורף. רובם נוטים להישאר בבית. אלה המגיעים לאסיפות הם אנשים המתעניינים בפוליטיקה הרבה יותר מן האמריקאי הממוצע. ממילא, טעמם אינו ממוצע, והם נוטים להפתיע, לדגדג ולהקניט. הם בדרך כלל נהנים לשים רגל לפייבוריט. היזכרו נא מה הם עוללו להילרי קלינטון בינואר 2008: ברק אובמה ניצח אף כי בשלב מסוים היה לה יתרון של 40% על פניו. הרפובליקנים באיווה שמים רגל אפילו לעיתים קרובות יותר, אם כי לא הפעם, הפעם טראמפ ורק טראמפ.
החדשות המחשמלות הן ברני
הסקרים של שלושת החודשים האחרונים היו תוכנית כבקשתך. הם החליפו את המובילים פעם אחר פעם. במהלך השבוע היוצא הם הראו תיקו, או יתרון ברור לג'ו ביידן, או יתרון ברור לברני סנדרס.
החדשות המחשמלות הן התאוששותו הנמשכת של סנדרס. הסנאטור היהודי הסוציאליסטי בן ה-78 מוורמונט הזעירה, שסבל התקף לב במהלך מערכת הבחירות, נהנה עכשיו מתנופה שאיש לא חזה. לעניין הזה נכנס הצורך ברואה חשבון, כנרמז למעלה. קופתו של סנדרס מתמלאת בתרומות קטנות (50 דולר ומטה) של מיליונים. לא היה כדבר הזה. זה אומר שיש לו צבא של נאמנים, שהוא יוכל לסמוך על נדיבותם ועל עזרתם הארגונית בחודשים הבאים, לא באיווה בלבד אלא על פני כל ארה"ב.
הניסיון מראה שאפשר לצאת בשלום מאיווה ומניו המפשייר גם בלי ניצחון. אבל לפחות שני לא פייבוריטים משליכים עליהן את יהבם, מפני שאחריהן צפויה להם בצורת: פיט בוטיג'יג' הצעיר (37), ראש עיר לשעבר במדינת אינדיאנה, שעשה חיל בסקרים אבל התחיל לסגת; ואיימי קלובוצ'אר, סנאטורית ממדינת מינסוטה, שיש לה אולי הפרופיל הגנרי המבטיח ביותר פוליטית (מרכז), גיאוגרפית (המערב התיכון), ביולוגית (בת 59), ומגדרית (אישה, במפלגה התלויה לחלוטין בהצבעה מסיבית של נשים; רוב הגברים הם רפובליקנים).
שני יהודים ניו יורקים קשישים
ניצחון של סנדרס ירעיד את אמות הסיפים של המפלגה. הוא יגדיל את הסיכוי שהמטוטלת הפוליטית באמריקה תנוע מן הקצה הימני, שבו היא עומדת עכשיו, אל הקצה השמאלי ביותר מאז ומעולם.
ניצחון של ביידן, או תיקו בין שניהם, יחזק את הרושם שסגן הנשיא לשעבר, על אף מומיו הניכרים, מוסיף להיות הפייבוריט למועמדות הדמוקרטים.
ניצחון של כל אחד אחר לא בדיוק יטרוף את הקלפים מעיקרם, אבל בוודאי יאריך את המשחק ויגדיל את ההימורים. התארכות כזאת תועיל לטראמפ, מפני שהיא תפלג את הדמוקרטים ותבזבז את משאביהם. לא את משאביו של מייקל בלומברג, כמובן. הוא נכנס למרוץ באיחור, ופסח על איווה. את התוצאה הממשית הראשונה של שריריו (מסע הבחירות היקר ביותר של כל הזמנים) נראה כנראה רק במארס, כאשר הרבה יותר מדינות יצטרפו.
בשבילו, סנדרס הוא היריב האידיאלי. במידה שיש לבלומברג סיכוי, הוא נובע ממצב עניינים שבו כל הטוענים המתונים לנשיאות ייכשלו, או ידעכו, ורק הוא יוכל להציע חלופה לרדיקליזם המסוכן של סנדרס. אולי זה אפילו יעבוד.
מאבק בין שני יהודים ניו יורקים קשישים על הנהגת אמריקה יהיה זיכרון אחד של הבחירות האלה שלעולם לא יימחה. ואולי בדיוק מן הטעם הזה מוטב לקוות לתוצאות אחרות במקדימות הדמוקרטיות.