כשהייתי קטן, נורא רציתי לדעת למה בדיוק מתכוון דון מקלין כשהוא שר ב"מיס אמריקן פאי" המהולל שלו שהבחורים הזקנים והטובים שותים וויסקי ו"ריי". אחר כך למדתי מה זה וויסקי כמובן, אבל עדיין לא ידעתי מה זה "ריי".
עברו המון שנים ולמדתי מה זה ריי. וויסקי שיפון. אבל לא יכולתי לשתות אותו, כי לא היה. עוד למדתי, שאני לא ממש אוהב וויסקי אמריקאי "רגיל", כלומר זה הנפוץ יותר המכונה ברבן ועשוי בעיקר מתירס. אולי משום שהוא היה - ונותר - קצת מתוק לי מדי.
לא משנה אם מדובר בברבן קלאסי או בג'ק דניאלס, שהוא בכלל משהו אחר. שניהם בסופו של דבר, ומדובר בעשרות מזקקות עם מאות בקבוקים שונים, תמיד נותנים הרגשה קצת מתוקה מדי בסופו של דבר. תירס, מה לעשות, גם כשמערבבים אותו, כמו שעושים לא פעם, עם לא מעט דגנים שהם הרבה פחות מתוקים כמובן, עדיין הופך כמעט כל דבר למאוד מתוק. הוסיפו לכך את השימוש בחביות עץ אלון אמריקאי חדשות, שנותנות אפקט מוגבר של וניל, ותקבלו משהו שמזכיר יותר קינוח. לא שיש לי בעיה עם קינוחים, להיפך, אבל אני מעדיף קרם קרמל או כנאפה כקינוח, לא וויסקי.
והנה, בא לעזרתי אותו וויסקי שיפון. כן, עכשיו כבר אפשר להשיג אותו אצלנו. מה זה אפשר? כבר קצת קשה לבחור. מאפס, צמח האגף הזה על המדף האמריקאי המצומצם למדי אצלנו (הקהל המקומי עדיין שומר אמונים ברובו לוויסקי הסקוטי והאירי) לכזה היכול להכיל ביום טוב כמעט עשרה (ואולי יותר) בקבוקים שונים של ריי וויסקי. וויסקי משיפון.
המהלך הזה הוא לא רק של יבואנים מקומיים, אלא קודם כול של המזקקות האמריקאיות שהחזירו לחיים את המשקה הקצת נשכח הזה. ואם זה לא מספיק, אפילו מזקקות סקוטיות משתמשות עכשיו בחביות משומשות שאכסנו לפני כן ריי וויסקי. בקיצור, מה נאמר ומה נדבר, השתיין בשדה השיפון.
וויסקי שיפון אמריקאי לא חייב להכיל 100% שיפון כדי לקרוא לעצמו ריי וויסקי. 51% לרוב מספיקים בהחלט. אלא שיש לא מעט מותגים שהוויסקי שלהם אכן עשוי כולו, או לפחות רובו המוחץ, מאותו דגן צנוע וחביב. ואז, השמחה רבה.
כמו כל וויסקי אמריקאי, זה העשוי משיפון חייב להתיישן לפחות שנתיים (בניגוד לשלוש שנים בסקוטלנד) בחביות עץ אלון. וכמו כל וויסקי אמריקאי אחר, הן חייבות להיות מעץ אלון אמריקאי חדש. מה שעדיין משאיר את החבר החדש-ישן הזה במגרש העוצמתי, שלא לומר כוחני משהו. ואגב, אם זה מעניין, גם הקנדים השכנים מייצרים וויסקי שיפון.
עוד אגב, מקורו של הנוהג לייצר וויסקי דווקא משיפון ובלי תירס, מגיע מהמדינות הצפוניות יותר, כמו למשל פנסילבניה או מרילנד, שם קר מדי לגדל תירס. ככה זה בחקלאות, וייצור אלכוהול הוא ענף משני לחקלאות אחרי הכול. תמיד צריך לחפש גם סיבה פרוזאית, ותמיד מוצאים.
הוויסקי החביב הזה נעלם כמעט לגמרי בשנות היובש בארצות הברית, אבל הוא חוזר, ובגדול. הנה לפניכם שלושה נציגים מסחריים גדולים שלו.
טעימה: וויסקי שיפון
• ג'ק דניאלס. השיפון של ג'ק דניאלס עשוי מ-70% שיפון, 18% תירס מורגשים מאוד ו-12% שעורה. התוצאה, המיוצרת באותה שיטה שבה מיוצר הג'ק הקלאסי (ולא ניכנס לזה כאן. ארוך ומורכב), עדיין מתקתקה קמעה, אבל בקטנה. למי שאינו רוצה ללכת כל הדרך אל 100% שיפון, ומחפש גם את הטעם המוכר של הג'ק, עם איזה טוויסט מפתיע ומוצלח, זוהי בחירה מעולה. 45% אלכוהול.
179 שקל.
• ג'ים בים. השיפון של ג'ים בים, מותג הברבן האמריקאי המפורסם ביותר (להבדיל מג'ק דניאלס, שאינו ברבן אלא טנסי סאור מאש) עשוי לפי מתכון מלפני תקופת היובש, כך מספרים פרנסיו, והם אינם מוכנים לגלות מה הוא מכיל חוץ משיפון, אם בכלל, ובאילו אחוזים. ארבע שנות יישון בחביות חדשות וחרוכות היטב מניבות משקה נהדר, הרבה יותר מאופק ומרוסן מהג'ים בים הרגיל. יבש, לא מתוק, וכמו שני האחרים, יחיה בשלום עם קרח או בלעדיו. 40% אלכוהול. 120 שקל.
• בוליט Bulleit. הבוליט הוא וויסקי חדש יחסית בארץ, אבל אפילו אני כבר הספקתי לכתוב על השיפון שלהם פעם כאן, בכתבה שהציעה משקאות לסקי. לא פחות מ-95% שיפון, בתוספת 5% שעורה, בין ארבע לשמונה שנות יישון, והתוצאה היא יופי של וויסקי, שיפון או בכלל. יבש ופריך ומזכיר מאוד, ובכן, וויסקי סקוטי טוב. וויסקי לילדים גדולים. 45% אלכוהול. 149 שקל.