ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא ארה"ב דונלד טראמפ / צילום: קובי גדעון, לע"מ
עשר שעות לפני הצגת תוכנית השלום האמריקאית, התראיינה חברת-הכנסת מרב מיכאלי (העבודה) לאחת מתוכניות הרדיו. כמו כולנו גם היא עוד לא הכירה את הפרטים המדויקים של התוכנית, שעתידים היו להתפרסם באותו הערב. אלא שהעניין הזה לא הפריע לה לקבוע בשעת בוקר מוקדמת שהיא מתנגדת לה.
בשטף דיבורה יצאה מיכאלי נגד מה שהגדירה בטעות כיוזמת "הבית היהודי". רגעים קצרים עברו והפרלמנטרית הרהוטה תיקנה את עצמה, והסבירה שהתכוונה ליוזמת "הבית הלבן". זה של טראמפ. לא ההוא של הרברפי.
הטעות הפרוידיאנית הקטנה הזו, המבלבלת בין הבית הלבן לבית היהודי, היא כל דבר חוץ ממקרית. היא נשענת על תחושה משותפת לרבים כיום בישראל, שלפיה המתווה האמריקאי מגשים את חזונו של הימין הישראלי העמוק. זה נכון שעמדת הפתיחה לדרישת הסיפוח, זו שנפתלי בנט ואיילת שקד הניחו על השולחן בשנת 2013, דיברה על יותר מכך, אבל כתוצאה סופית - המתווה האמריקאי הוא הישג עצום להתיישבות. אם, וזו השאלה הגדולה, יצליח רה"מ בנימין נתניהו להביא בימים הקרובים לסיפוח של 50% משטחי C (תמורת הבטחה למשהו שכולם מבינים שלא יינתן בעתיד), מדובר בתוצאה פוליטית שהיא לא פחות מפנטסטית.
העובדה שבבית הלבן יושב כיום נשיא שעמדותיו ממוקמות בין הליכוד לימינה, היא משאב יוצא דופן שיש למדינת ישראל. אלא שלא לעולם חוסן, וגם המשאב הזה עשוי להתכלות במהירות. התפתחות כזו או אחרת בפוליטיקה העולמית, יכולה להביא להכשלת המהלך שנשא פרי אחרי שנים של מאמץ. ישראל צריכה לאחוז בהזדמנות הנדירה שקיבלה, ולהחיל מיד את החוק הישראלי על כל תחומי ההתיישבות ביהודה ושומרון. עיכוב של שבוע יהיה מסוכן מאוד. עיכוב של שבועיים יהיה מעשה מטורף ובלתי נסלח.
זמן מסמוס
אלא שכעת מתגלה כי כלל לא בטוח שהאפשרות ליישם את ההסכמה המדינית מול האמריקאים, קיימת באופן אמיתי. זו לא רק שאלת המפה המדויקת שעליה עמלים כעת, ולא רק הפער שדולף לציבור הישראלי, בשעות האחרונות, ומסתבר שמתקיים בין קושניר לפרידמן לגבי לוחות הזמנים. מביך ככל שהדבר נשמע, ועל אף שהאמריקאים משקיעים בכך שנים של עבודה, מתברר ששכחו שם את הדבר הכי חשוב בתוכנית. הם לא תיאמו אותה עם מי שמקבל באמת את ההחלטות בשיטת המשטר הישראלית: היועץ המשפטי לממשלה.
בתחילה התבשר הציבור כי היועמ"ש ממתין לפנייה מאת הממשלה בעניין החלת החוק על שטחי ההתיישבות באזור C. בסך-הכול זה נשמע די מנומס. אחר-כך פורסם שעם הגשת הבקשה היא תובא לפניו, והוא ישקול אותה, והספק החל לכרסם. ישקול אותה, ומה? האם הוא עשוי לומר לממשלה שהיא אינה רשאית משפטית ללכת למהלך המדיני המשמעותי הזה?
זמן קצר חלף, והשר יריב לוין הודיע שביום ראשון הקרוב הממשלה לא תאשר את החלת החוק. ממתינים שם להכרעת היועץ. ציוציו של דובר ראש הממשלה יונתן אוריך שהודיעו על החלה מהירה של החוק ביהודה ושומרון נמחקו, ואיתם גם החיוכים על פניהם של כל מי שמכירים את הדינמיקה מהסוג הזה. ישראל הולכת למסמוס.
מה נספר באוזני ילדינו?
בשירו "באוזני ילד אספר" תיאר אורי-צבי גרינברג כיצד מגיע "המשיח הטוב" לישראל. הוא יורד מהאונייה בחוף יפו, עולה אט-אט לירושלים, "עף מעל לתהומות הדמים", ומשק כנפיו מרעים את היום ואת הלילה. ועל אף שהמציאות כמעט ונוגעת בקצה ההיסטוריה, ועל אף שהמשיח קרוב כל-כך עד שאפשר לשמוע את הדופק שלו "כבעבוע היין מכד אלי כוס", הוא מגיע עד סיפו של הר הבית, חונה למרגלותיו אך לא עולה בו.
וזה לא שהמשיח שינה את דעתו. וזה לא שהמשיח כבר לא רוצה להופיע. אלא שהרוכלים המסתובבים בהר הבית דוחקים אותו חזרה למקום שממנו בא. הם מבהירים לו, שאין לו כאן מקום. שעולם כמנהגו נוהג. אין שום צורך במשיח, או חזון, או פעמי היסטוריה או גלגלי מציאות שמשנים פתאום את כיוונם. המשיח שומע זאת ומתמלא ייאוש. הוא מחליט לשוב על עקבותיו ונעלם חזרה אל המרחבים שמהם הגיח.
את הרוכלים של אצ"ג מחליפים כיום היועצים המשפטיים.
ישראל עלולה לאבד הזדמנות שמגיעה פעם באלפיים שנה, בגלל הרוכלים של צלאח א-דין. הם יגידו שזה לא מתאים לממשלת מעבר. שהחוק אולי מאפשר זאת, אבל הפסיקה הביעה חוסר נחת מהעניין בתיק כזה או אחר. שצריך לעשות פה עבודה קצת יותר רצינית. הם יסבירו שהחלת הריבונות אינה תואמת את ההנחיות.
לא את אלה שקיבלנו בסיני. את אלה שנכתבו על-ידם.
הם ידונו בשאלה פרוצדורלית חשובה. וללא ספק היא תהיה חשובה. אבל אחריה יעברו לדון בשאלה פרוצדורלית חשובה לא פחות. וחלון ההזדמנויות ההיסטורי שנפתח באופן נדיר ישוב וייסגר. בעוד אלפיים שנה ייפתח אולי שוב. אבל עד אז יחליפו את הרוכלים מדור ב', רוכלים מדור ג'. משמרי הסדר הקיים לעולם ידחו את הבשורה החריגה.
משתחרר מכל הפחדים
נתניהו של יום שלישי היה "נתניהו - המיטב". לא בהכרח כי הגענו לסוף העונה של הנתניהוז, וכל שנותר כעת הוא להתיש אותנו עם פרקי לקט. זה היה המיטב, כי זה היה היום שבו נתניהו בחר (סוף-סוף!) להשתחרר מפחדיו ולשחרר את האחיזה המוזרה והמיותרת שלו בפרוצדורת דיוני החסינות. הוא החליט סוף-סוף להתייצב למשפט.
העתירות שהוגשו מטעמו בעניין החסינות היו לא מוצלחות, וההסברים שנתנו מקורביו לדחיית הקמת הוועדה שתדון בעניינו, היו מביכים. הם הקטינו את נתניהו, מיתגו אותו כלוזר, והכניסו אותו ללולאה משפטית שרק הלך והסתבך בה. מלכתחילה לא היה לו סיכוי, ומטריד מאוד שלא היה במעגל מקורביו איש אחד אמיץ דיו, כדי להסביר לו את האמת הפשוטה הזו.
דווקא הרגע שבו הודיע ראש הממשלה על כך שהוא מוותר על החסינות החזיר אותו למקום הראוי לו. ביום שלישי האחרון היה ראש הממשלה נתניהו של "סופר-טיוזדיי". אומנם הוא היה עדיין הנאשם נתניהו, אבל באותה שעה גם היה (שוב) למדינאי הענק שתופס את מקומו הראוי על במת ההיסטוריה העולמית.
אז נכון, עם הודעתו של ראש הממשלה על כך שהוא מושך את בקשת החסינות נשבר שיא עולמי חדש בריצת 200 מטר לגברים. נואה ליילס האמריקאי הודח מתוארו כאלוף העולם, ואת מקומו תפס שליח הפרקליטות. חמוש בכתב האישום נגד נתניהו עשה השליח את 200 המטרים שמפרידים בין משרד המשפטים לבית המשפט המחוזי בירושלים בזמן שיא שלא היה מוכר לאנושות עד אותו רגע.
אומנם הנהי בנושא לגיטימי, אבל שוב - ההתעסקות בכך מיותרת, מקטינה ומייאשת. מוטב שלא לטפח ציפיות במקום שידוע שיביאו לאכזבות. נתניהו צריך להתמקד בניהול המשפט שלו. ופחות מכך ביללות על האופן שבו הגיע אליו. לו היה מאפשר בשעתו שינויים הכרחיים במערך היועץ המשפטי לממשלה ייתכן שהיה נמצא היום במקום אחר. אבל בשעתו חשש משינויים, וכעת כל שנותר לו הוא לקבל את יומו בבית המשפט.
יש שופטים ב(מחוזי)ירושלים!
והאמת היא, שבית המשפט המחוזי של ירושלים הוא בית המשפט הטוב ביותר שנתניהו יכול היה לבקש לניהול משפטו. תערובת של שופטים ימניים ודתיים מרכיבה את רובו. ולא שיש לזה איזו משמעות חלילה. הרי הפנמתי היטב את מה ששמעתי שוב ושוב מגדולי המשפט בישראל - הפוזיציה כלל אינה משפיעה על הפסיקה.
ובכל זאת, אנשים קטנים עשויים להאמין שלעובדה הזו עשוי להיות משקל. ורק להבהיר - לא לכך שייטיבו איתו, אלא לכך שיקבל יחס הגון ומקצועי. לא יותר ממה שמגיע לו. אבל גם לא פחות מכך. זה יהיה שיפור לא קטן ביחס למה שרבים מאמינים שזכה לו עד עכשיו. אני סומך על שופטי המחוזי בירושלים שיוציאו דין צדק.
משוחרר מפחדיו ומתמודד ביושר עם משפטו, יכול כעת נתניהו להתפנות למשפט ההיסטוריה. כפוליטיקאי, הוא יודע שיוכל תמיד לתלות את העובדה שנכשל בניסיונו לספח את ההתיישבות הישראלית ביו"ש בסיכול מצד היועמ"ש. הוא ב-WIN-WIN. אם יספח יזכה בנקודות. אם "ימנעו" ממנו לספח יצא לקמפיין הבחירות על ראשו של היועמ"ש
כבן של היסטוריון, הוא צריך לדעת שמסמוס המהלך לא ייסלח לו. שמו של היועץ המשפטי לממשלה לא ייזכר בעוד 50 או 100 שנה. יזכרו את כישלונו המהדהד של נתניהו. זה שלא ידע לנצל את הסדק שנוצר בהיסטוריה לטובת מדינת ישראל. הוא לא יוכל להסתתר מאחורי חוות-דעת של היועץ שאסרה על המהלך. מי בכלל יזכור אותה.
החוק אינו מונע מנתניהו ללכת על מהלך חשוב שכזה, והפסיקה אישרה פעם אחר פעם מהלכים מדיניים משמעותיים בזמן ממשלה שלא זכתה לאמון הכנסת. זה קרה בתקופת אהוד ברק כשישראל ביקשה למסור שטחים לסורים, וזה קרה בתקופת אהוד אולמרט, כשישראל ביקשה למסור שטחים גם לסורים וגם לערביי יהודה ושומרון.
מלחמת ששת הימים לא נוהלה על-ידי יועצים משפטיים, והגבולות שישראל תקבע לעצמה בקרוב, בין השאר - בזכות הישגיה הצבאיים במלחמה ההיא, גם לא ייקבעו על-ידי יועצים משפטיים. גם לא כשזה קורה 53 שנה אחרי סיום המלחמה. זה בדיוק הצד השני של קלאוזוביץ'. זה המקרה שבו הפוליטיקה ממשיכה את המלחמה בדרכים אחרות. ההישג הנדרש השבוע תלוי אך ורק בנחישותו של נתניהו. נותר רק לקוות שהאיש שהשתחרר מפחדיו יעשה גם בשבוע הבא את מה שההיסטוריה הועידה אותו לעשות.
באומץ.
הכותב שימש כיועצה הבכיר של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד ואחראי על ענייני הכנסת והממשלה במשרדה. כן שימש כמרכז ועדת השרים לחקיקה וכמרכז ועדת שקד-לוין להגברת המשילות בישראל. הוא תלמיד לתואר שלישי באוניברסיטה העברית