יו"ר ההסתדרות, ארנון בר-דוד / צילום: כדיה לוי
"אין צורך לקיים הבטחות שניתנו מתוך כפייה", כתב הוגה הדעות האיטלקי ניקולו מקיאוולי בהתייחס לחובה לקיים הבטחות והסכמים שנחתמו בגלל איום או הפעלת כוח של גורם חיצוני. למקיאבלי יצא שם רע של מדינאי שמבטל ערכים מוסריים, והצלחה מנהיגותית עבורו היא כיבוש השלטון ושמירתו. אלא שאת האמיתות הקשות הללו כדאי לזכור כאשר קיים ארגון שכוחנות וקידום אינטרסים הם לחם חוקו, כמו ההסתדרות.
בחודשים האחרונים ההסתדרות נמצאת בלחץ. יו"ר הסתדרות עובדי המדינה, אריאל יעקובי, אמר לפני כחודש בכנס "האגודה לחקר יחסי העבודה" כי לא זכורות לו תקופות דומות לנוכחית - שעל כל דרישה שפעם הייתה שגרתית מצד ההסתדרות, היום הוא נתקל בתרעומת. לצידו, יו"ר ההסתדרות החדש, ארנון בר-דוד דיבר בשפה שעל פניה היא חריגה מצד היו"ר. "אני חושב שההסתדרות צריכה לשנות את פניה, ולהיות אחראית יותר", אמר בר-דוד לאחרונה והוסיף, "עושים את זה על-ידי כך שאנחנו מבינים שיש משק ומדינה בקצה". אמירות כאלה מלוות גם בדברים על שינוי תפיסה בהסתדרות ובפעולות בשטח.
לאחרונה שינתה ההסתדרות את הלוגו שלה בצורת לחיצת הידיים, ללוגו שמשלב גם מרכיב ציוני שבו הידיים שלובות במגן דוד בגוני תכלת. על פניו, ההסתדרות מחליפה את התפיסה של התנגשות כוחות בכזו של אחריות לאומית רחבה. במשרדיה ברחוב ארלוזורוב 93 בת"א, "הקרמלין" בפי בר-דוד, מתוכנן להוריד את הגדרות ולפתוח את המדשאה לציבור. ובשטח נעשות פעולות חריגות כשההסתדרות מבקשת להביא לסיום וליישום את ההסכמים על הרפורמות בנמלי הים ובחברת החשמל, למרות המחאות ממספר וועדי העובדים הכפופים לה.
שפה ומעשים כאלה הם חיוביים ויוצאי דופן. האם ההסתדרות מתחילה סוף-סוף להשתנות?
לא בהכרח. כיו"ר ההסתדרות בעבר הוביל חיים רמון ב-1994 את הוצאת קופת-החולים הכללית מהארגון, וקידום "חוק ביטוח בריאות ממלכתי", וניתק את ההסתדרות משורת מוסדות כלכליים מתפוררים. רפורמה חשובה ביותר בתולדות המדינה העביר רמון לאחר שנכשל בכך כשר בריאות. הוא זכה לקיתונות בוז ושנאה. ובהסתדרות זוכרים לו את הניתוק שהוביל ממוקדי כוח חשובים.
ספק אם ארנון בר-דוד הוא חיים רמון. הכוחות הפוליטיים הפועלים בתוך ההסתדרות לא ייתנו לה לאבד את כוחה. הקבוצות האינטרסנטיות בהסתדרות חיות על כוחה והונה; וכל עוד זה תלוי בהם, המצב לא ישתנה.
מעניין מה היו"ר מנסה לעשות? האם לשנות כיוון או תדמית? נראה, שבר-דוד מבקש להדגיש שגם רפורמות צריכות להיעשות "מעמדה של כוח", וגם מאיים באמירות שלפיהן "אם תמצאו זמן לתקוף אותנו, להגביל את כוחנו - אנחנו נצטרך להגיב". גם מהלכי שקיפות טרם נראו, והמבחנים עוד לפניו.
בזמנו, גם עופר עיני כיו"ר הסתדרות דאג לשינוי תדמית אחרי שחשש שהמחאה החברתית תתורגם ללחץ לקידום רפורמות שיורידו את יוקר המחיה, אך יפגעו בוועדים החזקים. לכן פעלה ההסתדרות של עיני למיתוגה מחדש כ"חברתית" יותר, כזו שנוסף לוועדים הגדולים, דורשת סבסוד וקצבאות לאחרים, ופרסמה זאת כארגון חברתי כלל-ארצי בשלטי חוצות.
עיני ויתר על תוספות השכר הגדולות, אך דרש מהאוצר "לשלם בערכים" בתמורה להתגמשות. כך הסכימה המדינה לשנות את החקיקה בצורה שהרחיבה את מונופול ההסתדרות בשוק הפרטי, ופגעה ביכולת ההתגוננות של המעסיקים. המהלך המחוכם הוליד עשרות-אלפי חברים ומשלמי מסים חדשים, שהעשירו את קופתה וחיזקו אותה. זיכרון המעשים הללו צף כאשר בר-דוד מדבר היום על "עסקת חבילה במשק" מיד אחרי הבחירות.
למי דומה יותר בר-דוד - לחיים רמון הרפורמטור או לעופר עיני, עסקן הוועדים המתוחכם? ימים יגידו. אך ניעזר בקורטוב של ספקנות מקיאוולית. "הבטחות הנוגעות לציבור שניתנו מכפייה יופרו תמיד כאשר כוח הכפייה ייחלש", קבע מקיוובלי. כשהסיבה למתן ההבטחה לא מתקיימת יותר, גם ההבטחה לא תתקיים. גם בענייננו, סביר ששינוי הגישה שרואים הוא תוצאה של הלחץ שבו שרוי הארגון בגלל היוזמות להגבלת השביתה בשירותים חיוניים, ולקידום איזון והוגנות ביחסי העבודה. שלל הצעות חוק הוגשו בשנתיים האחרונות על-ידי ח"כים כמו מתן כהנא, שרן השכל, איילת שקד, בצלאל סמוטריץ' וגדעון סער - שנוגעות בלב מוקדי הכוח שמהם ההסתדרות שואבת את כוחה. הלחצים משקפים את השינוי בדעת הקהל, כפי שראינו בסקר שערכה תנועת "תחרות" שבו 76% מהציבור תמכו בהגבלת שביתה בשירותים חיוניים.
לכן, הרוח החדשה שנושבת מההסתדרות לא צריכה לרפות את ידי המבקשים לחולל רפורמות. להיפך. התנהגותה מעידה על כך שהלחץ עובד, ושיש להמשיך. בהיעדר לחץ, סביר להניח שהבטחה של ההסתדרות להידמות לארגון עובדים סקנדינבי, עתידה להיעלם כלא הייתה.
הכותב הוא מנכ"ל ומייסד תנועת תחרות - התנועה לחירות בתעסוקה