נשיא ארה"ב דונלד טראמפ / צילום: Erin Scott, רויטרס
מחר (ד') יצביע הסנאט בוושינגטון ברוב זעום לזכות את נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, משני הסעיפים בכתב האישום נגדו שהגיש בית הנבחרים לסנאט לפני כמה שבועות. זו תהיה שעתם המכוערת ביותר של הסנאטורים הרפובליקנים (ואולי כמה עריקים דמוקרטים ממדינות עם רוב רפובליקני), שיאפשרו לטראמפ להתקרבן שוב, לצייר את עצמו כקדוש מעונה זך כבדולח, שרק בזכות תעצומות נפשו הצליח, כמו תמיד, למחוץ את דורשי רעתו.
זה דפוס חייו של הנשיא ה-45 בבית הלבן. כמו הודיני, טראמפ הוא אמן בהיחלצות ממצבי מצוקה שהוא המיט על עצמו במו ידיו. אנשים שאינם טראמפ נגררים לבית המשפט או מועלים על מוקד של בוז ציבורי בגין האשמות של תקיפת נשים, למשל. לטראמפ זה עובר בשלום.
לפני שנצלול לביצת משפטו בסנאט, בואו נבקר בכמה תחנות בחייו של הנשיא הנוכחי, שהאירועים בהן מבשרים את חרפת זיכויו הוודאי על גבעת הקפיטול כעבור שנים. למשל, מערכת הבחירות לנשיאות ב-2016. מלשין אלמוני מצא קלטת של תוכנית רכילות הוליוודית בשם Access Hollywood מ-2005, שבה נשמע הנשיא לעתיד מספר בגאווה על התנהלותו מול נשים לא מוכרות: הוא מתנפל עליהן, מנשקן ללא הסכמתן וחופן את אברי המין שלהן. זה שערורייתי, כמובן, אך האמירה החשובה נמצאת בהמשך הקלטת: "וכאשר אתה כוכב, הן נותנות לך לעשות זאת. אתה יכול לעשות כל דבר".
זה מוטו חייו של טראמפ, כוכב הצפון שלו שמנחה את התנהלותו במשך עשרות שנותיו עלי אדמות: עוצמה מתירה לך לעשות הכל, ולעזאזל אם אתה רומס את החוק או אנשים אחרים. האמירה הזו מתארת לא רק את יחסו של טראמפ לנשים אלא לכל דבר בחיים. אם אתה עשיר, מפורסם או רב-כוח אתה יכול לעשות דברים שאנשים אחרים רק יכולים לחלום עליהם - וזה יעבור לך בשלום.
עובדה, זה מצליח לטראמפ. נשים רבות האשימו אותו בתקיפה מינית; הוא עיכב תשלומים לעובדים וקבלנים בבתי המלון שלו, על פי דיווחים בתקשורת האמריקאית; הוא ניהל אוניברסיטת דמה (ונאלץ להגיע להסדר עם הסטודנטים שתבעו אותו); הוא שילם כסף לכוכבת פורנו ולדוגמנית פלייבוי; הוא עשה דברים שהיו קוברים כל פוליטיקאי שמתמודד על ראשות עיריית אושקוש, ויסקונסין, שלא לדבר על פוליטיקאי שמתמודד על נשיאות ארה"ב. ובכל זאת, טראמפ יושב בבית הלבן. חוקי הכבידה הפוליטית כאילו אינם חלים עליו.
הסנאטורים הרפובליקנים דבוקים לטראמפ ושם דבר לא יצליח להפרידם
עכשיו מאשים אותו בית הנבחרים בניסיון ללחוץ על נשיא אוקראינה להשתתף במזימת הכפשה של ג'ו ביידן, יריבו הפוטנציאלי במערכת הבחירות לנשיאות ב-2020 - וכפי שמנבא דפוס חייו של טראמפ, גם זה יעבור לו בשלום. הסנאט עומד לזכותו. נכון אומנם שטראמפ יוצא עם אות קין של אימפיצ'מנט על מצחו, כתם שאינו מחיק, אבל לכו והשוו זאת לחרפת ההדחה מכס הנשיאות לו הסנאט היה מוצא אותו אשם.
עוד לפני השקת הליכי האימפיצ'מנט נגד טראמפ בבית הנבחרים היה ברור שהסנאט ימצא אותו זכאי. זו המציאות הפוליטית. לרפובליקנים רוב בסנאט והרוב קובע. הרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים חש שזו חובה לאומית להוקיע נשיא שרומס את מוסד הנשיאות. היה ברור שהדחה היא מטרה בלתי מושגת, אבל אימפיצ'מנט הוא עונש דיו.
מה שמדהים - ומדאיג - היא העובדה שסנאטורים רפובליקנים רבים מודים, בחצי פה או בפה מלא, שטראמפ אשם לפחות בסעיף האישום הראשון - ניסיון לסחוט מנשיא אוקראינה הכרזה על השקת חקירה פומבית נגד ג'ו ביידן ובנו האנטר - אבל לא אכפת להם. המחוקקים הרפובליקנים מוכנים להתעלם מהעובדה שטראמפ עיכב סיוע צבאי לאוקראינה, בעיצומה של מלחמתה ברוסיה, סיוע שאישר הקונגרס, כדי ללחוץ על קייב. במילים אחרות: טראמפ השתמש בכספי ציבור כדי לנסות להפיק תועלת פוליטית לעצמו - הכפשת ביידן.
"נכון, טראמפ התנהל באופן בלתי הולם, אבל אי אפשר לומר שהתנהלותו טיפסה לרמה של בגידה או שוחד או פשע חמור אחר, ולכן אצביע לזכותו", אמר הסנאטור הרפובליקני למאר אלכסנדר. כל עמיתיו הרפובליקנים, למעט, אולי, שני צדיקים בסדום, ינהגו כמותו. המשמעות הישירה של ההצבעה העתידית הזו היא שלטראמפ ולנשיאי העתיד ניתנת יד חופשית לעבור על החוק ללא חשש מבלם מרסן של הרשות המחוקקת, קארט בלאנש עם חותם של לגיטימציה מהסנאט האמריקאי.
פוליטיקאים ופרשנים רבים בפלח הדמוקרטי של אמריקה משוכנעים שהזיכוי הוודאי של טראמפ פוער סדק במסד הדמוקרטי של ארה"ב, ושהתנהלות המחוקקים הרפובליקנים בקונגרס היא התקפה ישירה על הדמוקרטיה. רוב לא גדול של של תושבי ארה"ב - 51% מול 46% - תומך בהרשעת טראמפ ובהדחתו. אבל הסנאטורים הרפובליקנים דבוקים עתה לטראמפ ושם דבר לא יצליח להפרידם. הנשיא הוא החמצן הפוליטי שלהם.
למעשה, המחוקקים הרפובליקנים מעדיפים במופגן להתעלם מראיות שנשיא ארה"ב ניצל לרעה את העוצמה הממשלית שמקנים לו החוק והחוקה. בשבוע שעבר הם הצביעו נגד זימון עדים רלוונטיים למשפט הסנאט נגד טראמפ. העד המרכזי היה אמור להיות ג'ון בולטון, לשעבר היועץ לביטחון לאומי בבית הלבן, שהביע נכונות להעיד שטראמפ הורה אישית לעכב סיוע צבאי לאוקראינה.
והרי בולטון אינו קוטל קנים. הוא אינו מציע עדות מיד שנייה. הוא בגופו נכח בישיבה שבו דן טראמפ עם בכירים בממשלו כיצד לסחוט מנשיא אוקראינה את ההכרזה המבוקשת על ביידן. יותר מזה: קטעים מטיוטת ספרו של בולטון שדלפו ל"ניו יורק טיימס" מראים שטראמפ עצמו פנה ישירות לבולטון בבקשה שיסייע לו בכך. לו היה מדובר בנשיא אחר, עדות כזו הייתה מסתיימת בהדחתו. אך לא טראמפ. מלחכי פנכתו בסנאט אפילו לא התירו לעדות הזו להישמע.
הסנאט מאשש את מוטו חייו של טראמפ: כאשר אתה נשיא, מותר לך לעשות כל דבר
הייתכן? זעקו הסנאטורים הדמוקרטים. משפט ללא עדים? הרי אין תקדים לכך. בכל משפטי האימפיצ'מנט הקודמים של נשיאים ונושאי תפקידים בכירים אחרים הוזמנו עדים. זו הפעם היחידה בתולדות ארה"ב שמשפט אימפיצ'מנט יתנהל ללא שמיעת עדויות. סקרי דעת קהל הראו, שכ-70% תומכים בזימון בולטון ועדים אחרים. שום דבר לא עזר. המחוקקים הרפובליקנים נחושים להקיף את מנהיגם בחומת נאמנות פנטית.
וכך, הסנאט מאשש את הכלל שטראמפ עצמו קבע במסע הבחירות שלו ב-2016: "אני יכול לעמוד באמצע השדרה החמישית ולירות במישהו ולא אפסיד אפילו קול אחד בקלפיות". ובמילים אחרות: הסנאט סומך ידו על התיאוריה שכל דבר שעושה טראמפ בבית הלבן אינו כפוף לבחינת הציבור. הנשיא פטור מעונש על כל עבירה.
למעשה, הסנאט מאשש את מוטו חייו של טראמפ, בשינוי קל: כאשר אתה נשיא, מותר לך לעשות כל דבר. המוטו הזה הוא חלק משמעותי מקו ההגנה של פרקליטי הנשיא במשפט הסנאט. איך אפשר בכלל למתוח ביקורת על הרפובליקנים בקונגרס כאשר אלן דרשוביץ, עו"ד פולמוסן שנמנה עם צוות ההגנה במשפט, פולט את המשפט הבא: "אם נשיא עשה משהו שלדעתו יעזור לו לשוב ולהיבחר, מתוך הכרה שהמשך כהונתו עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי, במקרה כזה אי אפשר לומר שמדובר פה בעסקת תן וקח (של הנשיא) וממילא אין מקום לאימפיצ'מנט". ובראיון עיתונאי אמר דרשוביץ: "מבחינה מסוימת, לנשיא ארה"ב יש יותר סמכויות מאשר מלך".
"זה רגע מייאש למערכת (הממשל) האמריקאית"
פרקליטי טראמפ לא היו צריכים להתאמץ מדי. הסנאט בתקופת טראמפ - בשליטת הרפובליקנים - נהפך מזרוע מחוקקת בעלת זכויות שוות לאלה של הרשות המבצעת, לאיבר רופף נטול שרירים בשירותו הבלעדי של הבית הלבן. ההתרפסות חסרת התקדים של המחוקקים הרפובליקנים לפני טראמפ היא המודוס אופרנדי של הסנאט הנוכחי.
"זה רגע מייאש למערכת הממשל האמריקאית", אומר היסטוריון מוסד הנשיאות ג'ון מיצ'ם, שצוטט ב"ושינגטון פוסט". "מפלגתו של הנשיא, במקום לשמש בלם לאימפולסיביות ולאמביציות שלו, נהפכה מכשיר לשירות הדחפים והאמביציות האלה".
הסנאטור הדמוקרטי כריס מרפי אמר, כי משפט האימפיצ'מנט חידד את ההבדל הגדול בין הדמוקרטים לרפובליקנים. "הדמוקרטים רואים בדונלד טראמפ ובמארג השחיתויות שלו איום קיומי על המדינה. הרפובליקנים, לעומתם, רואים ב'דיפ סטייט' (מנגנון הפקידות המקצועית בממשל בוושינגטון) ובמדיה הליברלית איום קיומי על אמריקה".
השאלה הגדולה היא, כמובן, מה חולל את הרפיסות האדירה של המפלגה הרפובליקנית? מה בדיוק גורם למחוקקים רפובליקנים להשתופף לפני נשיא וולגרי בעל נטיות קיסריות? הדעה הרווחת היא, שהמחוקקים האלה מבינים שכ-90% מחברי המפלגה סוגדים לטראמפ. הם אוהבים אותו, מעריצים אותו ונהנים מפרצי הוולגריות שלו. די בציוץ אחד של טראמפ כדי למוטט קריירה פוליטית של מחוקק שהצליח להרגיז אותו. הפופולריות של טראמפ בתוך המפלגה גדולה בהרבה מהפופולריות של מחוקקים ספציפיים.
רשת CBS דיווחה בדצמבר, שסנאטורים רפובליקנים קיבלו אזהרה בזו הלשון: אם תצביעו נגד טראמפ, אתם יכולים לצפות לכך שראשיכם המותזים ייתקעו על שיפודים. כמובן, השיפודים של טראמפ הם הציוצים שלו. אף מחוקק רפובליקני אינו שואף להיחשף כבוגד בטראמפ ולמצוא עצמו משופד בטוויטר.
"לא תהיה זו הפרזה לומר, שהמפלגה הרפובליקנית מתייחסת לטראמפ יותר כאל מלך ופחות כאל נשיא", אומר ההיסטוריון מיצ'ם. "אפשרות כזו הייתה מקור דאגה גדול למנסחי החוקה האמריקאית. העובדה שמפלגתם של לינקולן, אייזנהאואר, רייגן, בוש האב ובוש הבן נהפכה למפלגתו של טראמפ היא פרשה בעלת משמעות היסטורית אדירה".