השופט מגן אלטוביה / צילום: בירן בוצ'צ'ו
השופט מגן אלטוביה מהמחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל-אביב דחה על הסף תביעה נגד דירקטורים לשעבר בחברת דוראה, שנטען כי הפרו את חובת הזהירות והשתמשו שימוש לא הוגן בנכסי החברה. התביעה נדחתה בשלב המקדמי, בעילות התיישנות ושיהוי ניכר בהגשתה.
התביעה בסך 18 מיליון שקל הוגשה במרץ 2019 על-ידי עו"ד גיא גיסין, שמונה על-ידי בית המשפט לחקור את נסיבות קריסתה של חברת דוראה השקעות ופיתוח בע"מ, המצויה בפירוק משנת 2011.
החברה, שהחזיקה בנכסים באירופה, קרסה בעקבות הפיחות בערך המטבע הזר ובשווי נכסיה כחלק ממשבר הסאב-פריים העולמי, כיוון לא הצליחה לשלם את אגרות החוב שהיו בשקלים.
לטענת עו"ד גיסין, שבעת הדירקטורים הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם. גיסין ייחס לדירקטורים "הימנעות מיצירת ביטוח מפני חשיפה לסיכון מהותי בתחום פעילותה של החברה - ירידה בשערי החליפין של מטבעות חוץ במדינות בהן היו נכסים בבעלות החברה ואשר בהם נקובים חלק מן החובות של החברה".
עוד הוא טען כי הדירקטורים אישרו את מכירת אגרות חוב בבעלות החברה לבעל השליטה ולצדדים שלישיים נוספים במחיר הנמוך משוויין הכלכלי המשתקף בדוחות הכספיים של החברה, וכן אישרו 4 חלוקות אסורות של דיבידנד בין השנים 2007-2006 בסך כולל של 6.6 מיליון שקל.
התביעה הוגשה סמוך מאוד למועד חלוף 7 שנים למתן צו הפירוק, אשר מהווה מועד ההתיישנות על-פי חוק. אלא שהדירקטורים, שייוצגו על-ידי עורכי הדין גד טיכו ואורית אלמוזלינו-רייז ממשרד כספי ושות', דחו את הטענות והעלו טענת סף של התיישנות ושיהוי, בין היתר, הואיל ומדובר בבעל תפקיד שיכול היה לדעת על עובדות התביעה לכאורה עוד בשנת 2011 לכל המאוחר. לטענתם, בעל התפקיד היה מודע לעובדות התביעה עוד טרם מתן צו הפירוק, ולכן יש למנות את היום הקובע מהמועד בו נודע לו העובדות הרלוונטיות.
השופט אלטוביה כתב בפסק הדין כי "הדוחות הכספיים, כמו גם פרוטוקולים מישיבות דירקטוריון החברה ודוחות הביקורת, פורסמו על-ידי החברה ו/או היו נגישים לנאמן של אגרות החוב ומחזיקי אגרות החוב עוד קודם למועד בו הגישה החברה בקשה לכינוס אסיפות נושים ומינוי נאמנים לגיבוש הסדר נושים. לא יכולה להיות מחלוקת כי כבר אז יכולים היו המשיב ו/או מחזיקי אגרות החוב להגיש תביעה הכוללת את הטענות הנטענות כיום. אדרבא, אילו פעלו כך בזמן אמת, אפשר שהפסדיה של החברה, ככל שנבעו לכאורה מהיעדר הגנה מטבעית, מכירת אג"ח של החברה בדיסקאונט וחלוקה אסורה של דיבידנדים, היו מצטמצמים".
השופט כתב כי לא מצא "הסבר מדוע פעולות אלה לא בוצעו בזמן אמת ולכל המאוחר בעת הגשת הבקשה למינוי המשיב כנאמן לגיבוש הסדר נושים כבר בשנת 2011".
לדברי אלטוביה, המועד הרלוונטי הוא "המועד בו יכול היה גורם חיצוני היכול להניע את גלגלי התביעה כגון מחזיקי אגרות החוב או הנאמן על אגרות החוב או מי מהם לגלות את העובדות הצריכות לעילות התביעה - ולא המועד בו מומשה היכולת האמורה". אלטוביה הוסיף וכתב כי אין לעו"ד גיסין ומחזיקי אגרות החוב אלא להלין על עצמם שלא פנו לערכאות עוד בשנת 2011.
אמירה מעניינת נוספת של אלטוביה מתייחסת לטענת השיהוי. לדבריו, ייתכן שהוא היה דוחה על הסף את התביעה אף אם היה קובע כי לא חלה התיישנות על התביעה. "למעלה מן הצורך אוסיף כי אילו הייתי מגיע למסקנה שיש להתחיל את מירוץ ההתיישנות ממועד מתן צו הפירוק, אפשר שהיה מקום לדחות את התביעה מחמת שיהוי ניכר, נוכח הנסיבות שפורטו לעיל, המלמדים כי מחזיקי אגרות החוב ו/או המשיב זנחו את זכות התביעה שהייתה להם בחלוף השנים הרבות בהן לא נקטו הליך משפטי מתאים לתבוע את זכויותיהם".