צילום: יונתן בלום
א. השבוע נפרדנו מחבר. שפיצר, טלסקופ החלל של נאס"א, עצם את עיניו בפעם האחרונה אחרי 16 שנות ריחוף וצילום בחלל העמוק. בזכות שפיצר - אם לא הייתי פויר, הייתי רוצה להיות שפיצר - ראינו במו עינינו את מה שעינינו לא מאפשרות לנו לראות. לפני כשלוש שנים גילה שפיצר יקירנו את הגלקסיה העתיקה והרחוקה ביותר ביקום (שזה אותו דבר בעצם): GN-z11, גלקסיה שנוצרה רק 400 מיליון שנה אחרי המפץ הגדול - רגע במונחי היקום - ומרוחקת מאיתנו 32 מיליארד שנות אור.
גלי האור שנוסעים כל-כך רחוק וכל-כך הרבה זמן ביקום המתפשט, נמתחים ונמתחים כמו מסטיק אינסופי עד שהם נקלטים רק בטווח התת-אדום, שהעין שלנו לא קולטת. אבל שפיצר היה שם בשבילנו. שלחו אותו למשימה של שנתיים וחצי, אבל הוא סחב 16: הוא היה הראשון לגלות את הערפילית שמקיפה את החור השחור במרכז הגלקסיה שלנו, שאותה מיפה בדיוק כמעט מושלם, הוא היה הראשון שהראה לנו כוכב לכת מחוץ למערכת השמש, הוא הראשון שזיהה טבעת נוספת סביב כוכב הלכת שבתאי, הוא היה הראשון בכל-כך הרבה דברים, חלוץ תת-אדום בחלל העמוק והקפוא - חום גופו עמד על 273.15- מעלות צלסיוס, רק טיפה מעל האפס המוחלט, הכי רחוק שאפשר מהשמש. רוב תמונות החלל הכי מדהימות שראינו, ראינו בזכות טלסקופ החלל שפיצר. כשאנחנו רואים את החלל, אנחנו מבינים יותר את עצמנו ואת המקום שלנו. כשאנחנו לא רואים את החלל, אנחנו מבינים את עצמנו פחות. אני צופה תקופת בלבול קלה ביקום בזמן הקרוב.
ייקח עוד כשנתיים עד שישוגר הטלסקופ החדש, ג'יימס ווב, שיגיע רחוק יותר ויהיה משוכלל יותר מקודמו, אבל עד אז אין לנו עיניים תת-אדומות בחלל. אז תודה שפיצר - אני יכול לקרוא לך שפיץ? - היית ממש על הכיפאק. מה ניקח איתנו משפיצר הלאה, אל הנצח, מלבד התמונות היפות כמובן? אולי את העובדה הפשוטה והנשכחת שמה שאנחנו רואים זה רק חלק קטן ממה שיש, ועכשיו החלק הזה עוד יותר קטן, מה שאומר שגם אנחנו. אבל רק באופן זמני, כאמור.
קצת סבלנות.
ב. ההודעה לבוחר נחתה בתיבת הדואר השבוע. אישרתי הגעה. עכשיו רק צריך להחליט מה ללבוש ולמי להצביע. יכול להיות מאוד לא נעים להגיע לקלפי לבוש באותם בגדים שלבשתי לבחירות הקודמות, מה יחשבו עליי המשקיפים? השאלה למי אצביע הפעם פחות מטרידה אותי, מן הסתם אשלשל את הפתק של אחת המפלגות בגוש הלא-ביבי, אחרי הכול יש לי אידיאולוגיה ומערכת ערכים, אני אינדיבידואל תבוני וביקורתי ולא חלק מעדר חסר מחשבה שהולך בצורה עיוורת אחרי מנהיג בלי לשאול שאלות!
ככזה, מסתמן שאצביע לאיחוד המייבש, המיובש וחסר שמחת החיים בין העבודה מרצ וגשר - ראיתי יותר אינטימיות ושותפות לדרך בין אנשים שנקלעו במקרה לאותו תור בביטוח לאומי מאשר באיחוד המדכדך הזה; ראיתי יותר חברות ותמיכה הדדית בין זרים מוחלטים שעומדים יחד ברמזור מאשר באיחוד המנומנם הזה; ראיתי יותר אופטימיות וחדוות יצירה אצל חברי התזמורת שניגנו על סיפון הטיטניק השוקעת מאשר באיחוד המטושטש הזה שבכל זאת הכי קרוב לתפיסת העולם שלי. אז הם לא ישנים כפיות, מה אכפת לי? אתם יכולים לצחוק אבל הבחירה שלכם לא נראית הרבה יותר טוב, תהיו בטוחים.
עוד דבר שנראה די בטוח כרגע זה רושם שהתמונה לא משתנה, שהגושים אותם גושים והפלונטר אותו פלונטר. אומרים שתוך לא הרבה זמן נקבל עוד הודעות לבוחר. לאף אחד כבר אין חשק לכלום. זה מרגיז הרבה מאוד אנשים משום מה, הם רוצים לשבור את הפלונטר, לצאת מהבוץ, להיחלץ מהתסבוכת, להעביר מפה לשם, לפתור, לתקן, להחליף, להתקדם. פעם הסבירו לנו שהבעיה היא שיש יותר מפלגות, עכשיו מסבירים שהבעיה היא שיש פחות מדי מפלגות. רק לא מזמן הסבירו לנו שאנחנו פירורים וזה מעכב, אחר כך אמרו שאנחנו שבטים וזה מפלג, ועכשיו אומרים לנו שאנחנו גושים וזה תוקע. כל מה שאנחנו עושים לא טוב להם!
אבל אני, מה אני אומר: שצריך לכבד את הפלונטר. זה שלא הגענו להכרעה פעמיים רצופות ואולי לא נגיע גם בשלישית זה דבר טוב, לא דבר רע. אפשר להסתכל על זה אחרת: נכון שהמדינה קצת תקועה בין ממשלות מעבר ותקציבים שלא עוברים, אבל ברצינות ועם כל הכבוד - יש לי תחושה שתהליך ההשתנות וההצטופפות וחילופי המשמרות שאנחנו נמצאים בו חשוב ומעניין לא פחות. זה שאין "רוב בעם" זה דבר טוב, לא דבר רע. אנחנו צריכים להתגאות בזה שאנחנו לא יודעים להחליט בנקודה הזו בזמן מה הכיוון שהמדינה צריכה ללכת אליו. לא תמיד צריך לדעת הכול. אנחנו צריכים להתגאות בקיר שנתקענו בו. אחרי הכול, זה קיר שבנינו בעצמנו. ואם הצלחנו לבנות קיר, אני בטוח שנצליח גם לפתוח דלת. או ללכת מסביב. או לקפוץ מעל. או לחפור מתחת. יש הרבה דברים שאפשר לעשות כשעומדים מול קיר, חלקם לוקחים זמן. אז אם לא בבחירות האלה, אולי בבחירות הבאות, ואם לא בהן אז באלה שאחריהן, מה בוער לכם? אתם צריכים להיות איפשהו?
קצת סבלנות.
ג. נקודת המבט האנושית אומנם ספגה מהלומה השבוע עם כיבוי שפיצר, אבל לא אלמן המין האנושי. כשטלסקופ אחד מת בחלל, טלסקופ אחר בהוואי פוקח עיניים. הטלסקופ החדש של נאס"א "דניאל ק. אינויה" (Daniel K. Inouye) שנבנה כדי לחקור את השמש - המשוכלל מסוגו עד היום - ועומד על פסגת הר הגעש הליאקלה בהוואי, שלח השבוע את הצילומים הראשונים שלו של פני השמש ועכשיו אני מבין למה אסור היה להסתכל על השמש כל השנים האלה - זה פשוט יפה מדי. 344 מיליון דולר השקיעה נאס"א בטלסקופ. לדעתי, שווה כל סנט. אולי נצטרך לחכות שנתיים-שלוש לתמונות תת-אדומות של גלקסיות רחוקות-רחוקות, אבל אני לגמרי מוכן להסתפק בתחליף. עם כל הכבוד לגלקסיית GN-z11, אין כמו השמש שלנו.
מעולם לא ראינו אותה ככה. היא נראית כמו יצור חי, פועמת, נושמת, פלזמה לוהטת מתפרצת בעוצמה ובטמפרטורה הקרובה ל-6,000 מעלות, מתרוממת, מתקררת ושוקעת. החום והאנרגיה מפרידים את האלקטרונים מגרעיני האטום, יוצרים מצבי צבירה שאנחנו לא מכירים. אי אפשר להפסיק להסתכל על הכוכב שנותן לנו חיים, אפשר ממש לראות את הקרניים בוקעות ממנו ועושות את דרכן אלינו. שמונה דקות לוקח לאור לגמוא את 150 מיליון הקילומטרים מפני השמש לכדור הארץ, זה נכון, אבל לאותו האור לוקח משהו כמו 200 אלף שנה להגיע מליבת הכוכב אל פניו. תחשבו על זה בפעם הבאה שקרן שמש מלטפת אתכם - שמונה דקות ו-200 אלף שנה לקח לאור הזה להגיע לפנים שלך. מה אפשר ללמוד מזה?
לא הרבה, אולי קצת סבלנות.