יום ראשון השבוע. עוד רגע חודש מסופת הגשמים החריגה שירדה על נהריה בזעם לא נורמלי, עם למעלה מכמות הגשמים השנתית הממוצעת במכה אחת. המים גלשו מההר, הציפו את הגעתון, שיתקו את קניון ארנה וגבו את חייו של מוטי בן שבת, נהרייני גיבור בן 38 שקפץ אל המים הגועשים, הציל משפחה והפך לסמל מקומי. הקורבן של בן שבת נגע ללב שכניו והוא עדיין נוכח בעיר, זורם במרכזה כמו הגעתון במורד השדרה המובילה לים ועולה כמעט בכל שיחה בתערובת של כאב וגאווה. עצם ההצפה של הגעתון לא הפתיעה את הנהריינים, הצפה לנהרייני זה כמו חמסין לאילתי ואין שנה בלי אותן תמונות של מערכת ניקוז קורסת ורחובות מוצפים בעיר, אבל עוצמה כזאת לא זוכרים כאן.
מלבד העצב נותר גם לא מעט בוץ שירד מההרים ועדיין נוכח בכל פינה. בוץ רציני, כבד וסמיך. אבל למרות כמה עסקים בודדים שנותרו סגורים ברחוב הראשי וכמה מדרכות שקועות, נראה שהעיר בהחלט חזרה לשגרה. זו אותה נהריה חביבה ומנומנמת שמתנהלת בפמיליאריות רגועה ותושביה לא נראים ממהרים במיוחד לשומקום. בנהריה אתה לא הולך ברחוב, אתה פוסע בשדרה.
אבל למרות הפסטורליה, לא הכול בסדר. באותו הבוקר פורסם ב"גלובס" (שני מוזס ואביב לוי) כי בצל ההצפה בקניון מבטלת "מגה אור" את רכישת השליטה בארנה גרופ (בתמורה ל-135 מיליון דולר) על רקע "שינוי מהותי לרעה בשווי הממכר לאור נזקי מזג האוויר". החניון של קניון ארנה, בשטח של כ-12 אלף מ"ר, הוצף לחלוטין. המים הגיעו לגובה של 10 מטרים וגרמו נזק רב לתשתיות ולמערכות החשמל והתמיכה של הקניון. את מה שלא הרסו המים, הרס הבוץ. הקניון סגור מאז ה-8 בינואר ומי יודע מתי ייפתח שוב. 85 עסקים ששכנו בקניון שנפתח לפני כארבע שנים וחצי מושבתים - וכ-400 עובדים, רובם תושבי נהריה, שובתים ממלאכתם. הרשתות הגדולות יכולות לספוג את ההמתנה, לנייד עובדים לסניפים אחרים וכדומה - אף שאם אתה נהרייני שפתאום משנעים אותך לכרמיאל זה באסה - אבל העסקים הקטנים קיבלו מכות חזקות. חלקם איבדו סחורות שישבו במחסנים, חלקם לא היה מבוטח למקרי קיצון שכאלה וחלקם פשוט לא יוכל לספוג חודש וחצי של אובדן הכנסה.
קניון ארנה מצוחצח מחוץ, אבל נעול ומסוגר בשלטי סכנה ואין כניסה. אני מצמיד ראש לזכוכית; בפנים נראה יבש. אנחנו מקיפים את הקניון שנראה כמו אי לבן בים של בוץ. שקי חול עוד עומדים בכניסות לחניון ומשאיות מנסות לשאוב כמויות אדירות של בוץ. מאיפה יש בעולם כל-כך הרבה בוץ? מימין לקניון זורם הגעתון בעיקוף שנעשה במיוחד בשבילו. עכשיו הוא נראה כל-כך תמים.
מהנדסים ששוחחתי איתם טענו שהטיית הנהר נעשתה לפי הסטנדרטים הכי מחמירים ויכלה להתמודד עם כמות המים, אלא שהבעיה הייתה בצוואר הבקבוק במורד הזרימה. ואכן, משום מה, הגעתון הולך ונהיה צר ככל שהוא מתקרב לים. מוזרה נהריה. בנוגע לארנה, אפשר כמובן לתמוה על מידת התבונה בלמקם את כל התשתיות החיוניות לקניון ואת כל המחסנים מתחת לאדמה בצמוד לנהר הידוע בנטייתו להצפות.
על דלת הקניון תלוי שלט מאת ארנה גרופ שנתלה באמצע ינואר, ולפיו הקניון צפוי להיפתח להערכתה בתוך חמישה שבועות (שבועיים מהיום), וכי היא מעריכה שהנזקים הרבים שנגרמו למתחם מכוסים במלואם על-ידי פוליסת הביטוח של הקניון. בתחתית השלט כתוב "לפרטים, בועז גילמור". אני מתקשר וגילמור, איש נחמד מאוד, עונה. "אין שינוי ממה שכתוב בשלט", הוא אומר, מבטיח ש"אנחנו נעמוד בדד-ליין", מפנה אותי לדיווחי החברה ונפרד בנימוס. אני לא מומחה למערכות חשמל בקניונים, אבל זה לא נראה ככה. מעבר לשיחה הזו עם גילמור, איש מארנה גרופ לא התייחס ל"גלובס".
עד ההצפה הכול זרם יפה
ולא רק ל"גלובס" לא מתייחסים בארנה גרופ, גם לבעלי העסקים הקטנים שישבו בקניון ועכשיו מושבתים ממלאכתם, כאמור. כמה מאותם עסקים נדדו לקניון הישן של נהריה, שם הציעו להם לפתוח מחדש ולזמן מוגבל את החנויות שלהם. אני נוסע לשם.
ציטוט של רבי נחמן מברסלב, "כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל", מקבל את פני הבאים לקניון הישן, שירד באחת מגדולתו כשנבנה קניון ארנה הנוצץ. מקום די מת, בגדול. את מקום הרשתות שנטשו לארנה תפסו רשות ההגירה והאוכלוסין, המרכז לבריאות האישה, קופות חולים ואולם גדול מאוד שמיועד להשלכת סוללות משומשות. לא נכנסתי לשם, זו נראתה לי מלכודת. 9 עסקים מצאו כאן את ביתם הזמני.
את עופר בוזגלו, שהפך בעל כורחו לנציג העסקים הקטנים, אני פוגש מאחורי דוכן הבורקס שלו. מאז פורסם שהעסקה נפלה, עננה של חוסר ודאות שורה על החברים. ארבע שנים עבד בוזגלו בקניון ארנה והיה מבסוט. "עד ההצפה", הוא אומר בחיוך, "הכול זרם יפה". מתחת לדוכן החדש שלו - הבורקס טעים אם אתם באזור - יש תמונה בשחור-לבן של הגעתון מוצף בשנות ה-60. בוזגלו, נהרייני כבר 21 שנה, מודע לאירוניה. "מה שהלך, הלך", הוא אומר, "עכשיו אנחנו במלחמה מול הקניון ומול המדינה".
מי אויב אכזר יותר?
"הקניון. הוא מתנער מכל מה שקרה ואפילו דורש התחייבויות מהסוחרים שלא יתבעו אותו. הם נעלמו לנו ולא דיברו איתנו עד שגייסנו את ה’שולמנים’ (קבוצת העצמאים) שהקימו רעש והגענו עד לוועדת הכספים של הכנסת. ראש העיר דרש פיצוי של 11 מיליון שקל. מחכים. זה לא סכום שיסגור עניין, רק להרים את הראש. וכולנו יודעים מה זה לחכות לפיצויים מהמדינה".
"אנחנו ריאליים", אומר בוזגלו. "המצב לא טוב ואנחנו לא יודעים מה צופן לנו העתיד מבחינת הקניון. ההצפה גם יכולה לחזור שוב ושוב. ואז מה? וכל עסק כזה", מזכיר בוזגלו את המובן מאליו, "מפרנס כמה משפחות. זו מכה".
אור אייזיק עקר עם שתי חנויות הבגדים שלו, מניה ונויז, לקניון הישן לפני שבועיים. אייזיק, 31, מעסיק 9 עובדים. לדבריו, הוא עשה את המעבר לקניון כדי שהעובדים שלו לא יברחו לו. "הקניון היה מת", הוא אומר. עכשיו הוא תקוע עם סחורה של חורף ועד שארנה ייפתח, כבר צריך למכור את קולקציית האביב. אכל אותה.
זה לא הלופ היחיד שבו שרויים אייזיק וחבריו: "אי אפשר לשכור מקום חדש כי אנחנו עדיין מחויבים לארנה שאמור להיפתח מתישהו. ומי ישכיר לעסק לחודשיים? ולבוא הנה זה עוד סיכון", אומר אייזיק, "לך תדע - אולי אני קובר את עצמי פעמיים: בארנה כבר עברתי את השנים הקשות של ההקמה, היו לי לקוחות. פה זה להתחיל הכול מחדש". הוא מעיף מבט סביב הקניון. התנועה היחידה היא של זקנים שמחליפים תנוחות נמנום על כיסאות במתחם. "בבור עמוק יותר אפילו", הוא אומר, כמעט לעצמו, "אם המשפחה שלי לא מרימים אותי, אני לא קם.
"בנינו עסקים בלי כסף מההורים, לקחנו הלוואות - והכול ממשיך לרדת, מה אתה חושב, שקל ועוד שקל ועוד שקל. העיר חזרה לעבוד יום אחרי, רק מאיתנו שכחו. העסקים הקטנים מחזיקים את המדינה, אבל אף אחד לא עוזר לנו. אתה נתקל בסיטואציה כמו זו, שאין לה שום קשר אליך, ואין מי שעוזר לך, לא העיר, לא המדינה".
זה הפתיע אותך?
"מצד אחד לא, אני יודע מה קורה. אבל מצד שני כן, כי כשזה קורה לך, זה תמיד מפתיע".
השמועה על בואנו פרסה כנפיים בקניון ועינת מיטרני גביש, מנהלת השיווק, מאתרת אותי. "הסגירה של ארנה", היא מודה, "בהחלט הרימה את הקניון שלנו עם עלייה של יותר מ-20% בפדיון היומי". בהנהלת הקניון מציינים מספרים גבוהים משמעותית מאלה שהיא מציינת. שם מדווחים על עלייה של כ-80% במספר המבקרים והפידיונות בחודש האחרון לעומת ינואר 2019.
טוב שמישהו נהנה.
"אין מקום לשני קניונים בנהריה", אומרת מיטרני גביש, "זה מאוד עצוב, אבל זו האמת - ואני באתי מנדל"ן. גדלתי שנים באנגלו-סכסון".
כמעט אין לך מבטא.
"מה?".
סתם.
"הכי מאכזב זה שמקניון ארנה לא דיברו איתנו", אומר אייזיק. "וזה גלגל שלוקח את כולם איתו. אתה בפקפוקים - מתי תחזור, איך תחזור, מה אתה יודע מה יהיה, מי מבטיח שזה לא יקרה שוב?".
שאלות נצחיות.
"כן, אבל הקניון לא עונה. הכי מרגיז שאם זה ההיפך, הם באים מהר - אם אני מאחר חמש דקות בפתיחה, הקניון דופק לי 400 שקל קנס. אין ערעורים ואין כלום. אבל עכשיו הם נעלמים".
גם מכון הכושר ICON עבר למשכן זמני בקניון הישן רק לפני כמה ימים. אני פוגש את מיכל כפיר, מנהלת הסניף. כנהריינית, כפיר מעידה על עצמה שהיא בסוג של טראומה אחרי שהייתה לכודה למעלה מ-3 שעות בקניון המוצף, אבל כמנהלת מכון כושר היא נמרצת ומלאת אנרגיה כאילו אין טראומות בעולם. "הבאנו חיים לקניון הזה", היא אומרת.
גם דורון קיסילביץ’ הגיע מקניון ארנה והקים את דוכן התכשיטים שלו בקניון. "איבדתי סחורה", הוא אומר, "זו מכה רצינית, אבל אני פחות מהמתבכיינים, אני מהעובדים. האמת", אומר קיסילביץ’, "אני רוצה שיפתחו את הארנה מחדש, שם יש יותר עבודה, אבל כיף לי פה, בקניון הזה. פה התחלתי".
מגדלים ילדים לייצוא
אנחנו חוזרים העירה, לעשות סיבוב. טיילת IDB עוד שם, אבל משום מה היא מוקפת בגדר: מי מקיף טיילת בגדר? זה באמת אחד הדברים המטופשים שראיתי. לקראת הים צבע מישהו את קרקעית התעלה בצבע תכלת כדי לתת אשליה אופטית של זרימה נקייה. טיילת נהריה, לפחות בחלק הקרוב לעיר, בנויה ממש על הים כשכל מה שנותר זו רצועה קצרה של חוף. זקנים מתחרדנים בשמש בטיילת הריקה והמתוקה שבלי כוונה נותנת לך תחושה שאתה במקום אחר.
ליד הים קרסה רצפת הטיילת מרוב זרימה וכמעט שהכריעה את הכניסה למסעדת "מול הים". מאיר אוחיון, בעל המסעדה, יוצא החוצה ומראה לנו ולחנה פרץ שבאה עם בן זוגה לאכול צהריים סרטון וידיאו שצילם. אפשר ממש לראות את הרצפה קורסת לתוך עצמה. "יום וחצי היינו נצורים בבית", מספרת פרץ, "כל הבית הוצף, המכונית, המחסן. כל שנה זה ככה, בונים ובונים ולא מוסיפים תשתית".
אנחנו נכנסים ל"מול הים" לשתות בירה, ואיך שאני מתיישב על הבר אני מרגיש בבית. "מול הים" היא מקום גנרי במובן הכי טוב של המילה. בר עץ ישן, תקרת עץ גבוהה, לוחיות רישוי מכל העולם תלויות על הקירות ואוסף אקלקטי-יותר-מאקלקטי של שלל בובות, מזכרות, דגמי ספינות וכיו"ב. מוזיקת ג’ז רכה מתנגנת. פעם ראשונה פה ואני מרגיש בבית. אני לא רוצה לקום, אבל צריכים. על הבר, מסתכל על הים. מאיר אוחיון רגוע - בנהריה כולם מכירים אותו כמאיר הקטן. למה? "בילדות היינו חבורה של שלושה מאיר. אחד היה גבוה, אחד היה עם אף ארוך.
"המים עברו דרך המסעדה", מראה אוחיון שוב את הסרטון, "הכול היה מפל אחד גדול. 60 שנה אני בנהריה, 32 שנים אני פה על הבר - ודבר כזה לא ראיתי. אין מקלט ואין חניון בעיר שלא שקע. סתימות זה לא משהו חדש לנהריינים", הוא אומר, "כל הצינורות פה מפוצצים. המדינה הייתה צריכה להכיר במה שהיה כאסון טבע ולא נתנו כדי שלא נקבל כסף".
איך אתה שורד?
"שבוע למסעדה להיות סגורה זה חתיכת נזק", הוא אומר, "רק עכשיו מתחילים לראות את האור. והנה תראה, אני עובד לבד לגמרי. אין לי יכולת להחזיק אפילו שוטף כלים. אבל אל תציג אותי כאילו אני מתבכיין - חס וחלילה. אני עובד, אני מבסוט.
"העיר", אומר אוחיון, "גדלה ממושבה לעיר והצנרת נשארה מאחור, זה כל הסיפור. צריך לעשות הכול מהתחלה. אני מאשים את הממשלה. ביבי בא, עשה סיבוב והלך. הכסף עוד לא הגיע. לא שמים על נהריה, זו עיר שקטה ונקייה וזהו. תיירות אין - המדינה מכרה את נהריה. במקום להשקיע פה בתיירות, הכול פה בתי אבות. אין פה מה לעשות בעיר הזאת. בסדר, אז ישבת אצלי, אבל מה חוץ מזה? בשנות ה-60 מלכות יופי היו באות לפה - היום הכול בתי אבות, סגרו את העיר".
הילדים שלו לא רוצים להמשיך את המסעדה. "אין דבר כזה דור המשך", אומר מאיר הקטן, "אנחנו פה מגדלים ילדים לייצוא. אין אקדמיה, אין עבודה. אין כלום. אצלי מתוך שלושה ילדים אחת נשארה בעיר - ואני במצב טוב. כל השאר, כל הילדים שלהם עזבו".
קטיושות כואבות יותר
בקפה פינגווין המיתולוגי אני פוגש את אילן אופנהיימר, דור שלישי לקפה. קפה פינגווין נוסד ב-1940, מה שהופך אותו לאחד מבתי הקפה הוותיקים בישראל, אם לא הוותיק שבהם. קלאסיקה ייקית, המקום הראשון במזרח התיכון שהגיש "ארדברן מיט שלאגזנה" (תותים בקצפת) לאורך כל השנה - ולא רק בעונה. בנו של אילן, אמיר, כבר מנהל את הקפה. דור רביעי. הסיפור הכי יפה על פינגווין עד עכשיו הוא שבתקופת המעפילים, כשהייתה צריכה להגיע אונייה, היו שולחים אנשי ההגנה את הנהרייניות היפות ביותר כדי לבלבל את החיילים הבריטים שישבו בקפה, אבל עכשיו יש סיפור חדש בעיר: על איך ניצל הפינגווין מהשיטפון הגדול.
"מכיוון שאני יושב במסעדה הזו כבר 70 שנה", אומר אילן אופנהיימר, 72, "קצת אחרי שהתחיל הגשם הבנתי שזה הולך להיות רציני. יש לנו קומת מרתף והבנתי שהיא הולכת להיות מוצפת. מאחר שאנחנו עושים פה פיצה, שמנו שקי קמח בכניסה לקפה, והמים הפכו אותם לבצק שחסם את המקום".
נס שק הקמח.
"שמע, כמות המים הייתה פשוט לא תאומן, אבל מאז, טפו-טפו, היה לנו ממש חודש טוב. אנשים באים לחזק את העיר, אני גם הופעתי בטלוויזיה כמה פעמים מה שלא הזיק לנו.
"הרבה עבר על העיר", אומר אופנהיימר, "פעם היו מראיינים אותי על קטיושות, היום על גשם... מה אומר לך ידידי הצעיר? קטיושות זה יותר כואב".
יפה אמרת.
"הרבה השתנה, פעם היו מלונות, עיר קיט. ואז הגיעה העלייה האתיופית ושיכנו אותם בבתי מלון בעיר. אותם בתי מלון הפכו אחר כך לבתי אבות והצימרים להוסטלים. תיירות צריכה מעטפת. בתי אבות זה עסק טוב, אבל מכה תדמיתית לעיר שממנה היא לא מתאוששת".
זה נכון. לפני כשנה אמר ראש העירייה רונן מרלי את אותו הדבר: "בתי מלון כאן הפכו במשך השנים לבתי אבות. אני בוחן בימים אלה כמה שינויים בתחום".
"פעם", כך אופנהיימר, "נהריה הייתה יותר מאילת. כל ירח דבש, כל האמנים, כולם היו פה. גם היום, נהריה מושלמת לטיולי כוכב בצפון, אבל כלום. נהריה, בוא נהיה אמיתיים, זו לא עיר הייטק - זו עיר תיירות. בזה צריך להשקיע, אבל העיר מתחרדת, אני המקום הכמעט יחיד שפתוח בשבת".
העירייה: "פועלים לתקצוב ייעודי עבור בעלי העסקים שנפגעו בשיטפון"
מעיריית נהריה נמסר בתגובה: "נזקי השיטפון בנהריה היו רבים ונרחבים, חלק ניכר מהם היוו מפגע בטיחותי קשה ומסוכן לציבור ולכן החליטה הנהלת העירייה לפעול באופן מיידי לשיקום העיר עם צוותים מתוגברים סביב השעון. העירייה הפעילה שמאים על מנת לאמוד את הנזקים, אך אין בידינו עדיין נתון סופי.
"העירייה נערכה מבעוד מועד לחורף. בין השאר נפתחו ניקוזים ונפרסו כלים כבדים בשטח, בהתאם להערכות מצב שנעשו עם גורמי המקצוע ובשיתוף עם כוחות ההצלה לפני כל מערכת גשם. בשנה האחרונה הוחלפו מערכות הניקוז, המים והביוב במספר רחובות במערב העיר. גם בשכונת אוסישקין במזרח העיר בוצעה החלפת תשתיות. חלק ניכר מהמערכות בעיר ישנות, ולכן הוחלט עם כניסת ראש העיר לתפקידו לפני שנה, לפעול להחלפתן.
"ראש העיר, רונן מרלי, השתתף בישיבת ועדת הכספים בכנסת, וקרא לסיוע מיידי לבעלי העסקים שנפגעו בשיטפון בקניון ארנה. העירייה העניקה לבעלי העסקים שלא ניתן לקיים בהם פעילות פטור זמני מתשלום מיסים, ובמקביל שוחח ראש העיר עם שר האוצר ושר הכלכלה לפעול לתקצוב ייעודי עבור בעלי העסקים שנפגעו בשיטפון.
"החזון התיירותי של העיר נהריה הוא מיצובה כפנינת תיירות צפונית בישראל. היעדים המרכזיים הם גידול במספר חדרי מלון ואירוח בעיר ב-25% עד 2022 ופיתוח בעלי עסקים קטנים ובינוניים באמצעות תיירות נכנסת. בימים אלה מורחבת טיילת החוף מאזור הגעתון צפונה".
450 מיליון שקל תקציב שנתי עיריית נהריה
200-300 מיליון שקל אומדן הנזקים לעיר
40 מיליון שקל סכום הסיוע לתשתיות העיר שאישרה הממשלה
1.5 מיליון שקל יופנו לפינוי אסבסט פריך מסוכן לבריאות שנחשף בהצפות
עשרות מיליוני שקלים נזק לעסקים, עדיין אין אומדן סופי
11 מיליון שקל הצעת הפיצוי לעסקים שעלתה בוועדת הכספים
400 עובדים בקניון ארנה עדיין מושבתים
85 עסקים עדיין מושבתים
0 שקלים הפיצוי שקיבלו שכירים שמושבתים בגלל שמקום עבודתם אינו פעיל
