שי ג’ינפינג / צילום: רויטרס. Damir Sagolj
לאחרונה, החליט שר הבריאות יעקב ליצמן לאסור את כניסתם של אזרחים סינים לישראל, עקב החשש מנגיף הקורונה. בתגובה, אמר ממלא-מקום שגריר סין כי ארצו פתחה את שעריה בפני יהודים בשואה, ולכן אסור לישראל להפנות עורף לבני ארצו בשעה קשה זו.
בלי להתייחס לזילות השואה שבדברי הדיפלומט, יש לציין כי דלתות נסגרות בפני סינים בכל רחבי העולם. טיסות מסין מבוטלות, ואזרחים סינים רבים מתלוננים על יחס גזעני, מתעמר ובריוני בשדות תעופה, אוטובוסים, רכבות ומקומות ציבוריים אחרים. בטורקיה, למשל, אמר לי מדריך תיירים כי מסעדות אינן מוכנות לקבל את לקוחותיו הסינים, והוא מתרוצץ ברחבי העיר בניסיון למצוא להם אוכל. במדינות אחרות, נאסרה כניסתם של סינים לחנויות מסויימות, או שהוטל חרם לא רשמי על עסקיהם. עיתון צרפתי מסוים הגדיל לעשות ופרסם תמונה של אישה סינית במסיכה תחת הכותרת "הסכנה הצהובה". בתגובה, פתחו גולשים סינים בקמפיין תחת ההאשטאג "אני לא וירוס".
גזענות אנטי-סינית, או דאגה לבריאות הציבור? למעשה, מדובר בהמשך של תופעה היסטורית ידועה, שיש בה מרכיב גזעני, אך גם תגובה לחוסר אמינות כרוני של הממשלה הקומוניסטית בבייג'ינג.
"הסכנה הצהובה", אותו ביטוי ישן שהעיתונות הצרפתית העלתה מהאוב, אכן מתכתב עם גלים קודמים של גזענות אנטי-סינית (ואנטי-אסייאתית) דורסנית במדינות אירופה וארצות-הברית. בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה העשרים, ביטאו אינספור פוליטיקאים, אנשי ציבור ומעצבי דעת קהל מערביים חששות כבדים מפני עלייתן של סין ויפן. עיתונאים הזהירו שוב ושוב כי "כשסין תתעורר, העולם ירעד". הקיסר הגרמני האחרון, וילהלם השני, התריע מפני צבאות הרשע ה"צהובים" שישטפו את המערב ויחסלו את התרבות האירופית. ג'ק לונדון, יוצר בריטי פופולרי, כתב סיפור בשם "הפלישה חסרת התקדים", ובו המליץ להשמיד את הסינים כולם בנשק ביולוגי. המהגרים הסינים בארצות-הברית, רובם המוחלט פועלים חרוצים ואזרחים נאמנים, סבלו משנאה, אפליה ואף אלימות מצד שכניהם הלבנים, וב-1882 נאסרה כניסתם למדינה.
אולם אלו שמזהירים בצדק מפני הגזענות האנטי-סינית על רקע נגיף הקורונה מתעלמים מכך שרגשות גזעניים ניזונים לעיתים מחששות מוצדקים. קשה לפטור ביקורת לגיטימית על הדיכוי הדורסני כלפי מיעוטים אתניים בסין, מדיניות סחר לא הוגנת של הממשלה הקומוניסטית הסינית או התנהגות גסה של תיירים סיניים מסוימים בעולם כ"גזענות". באותה מידה, אפשר להבין את אלו שחוששים להידבק במחלה קשה שמקורה בסין, או מבקרים את המנהג הנלוז, הנפוץ בחלקים מסוימים של סין, לאכול בשר נא של חיות נושאות מחלות כמו נחשים - ככל הנראה מקור המגפה הנוכחית.
זו טרגדיה, כי הפעם, הממשלה הסינית עושה מאמצים רבים וראויים לשבח להילחם בנגיף. המגזין היוקרתי Nature דיווח שהתגובה של הממשלה להתפרצות הנוכחית יעילה ונחושה בהרבה מאשר למגפת ה-SARS ב-2002. אז, כזכור, ניסתה בייג'ינג לטאטא את החדשות מתחת לשטיח, עיכוב של ארבעה חודשים ש"תרם למותם של 774 בני אדם, התפשטות המחלה ל-37 ארצות ונזק כלכלי של יותר מ-40 מיליארד דולר במשך שישה חודשים. לרוע המזל, חרף מאמציה הכנים של סין, רבים מפקפקים בדבריו של משטר שידוע לשמצה בהפצת סטטיסטיקות מפוברקות ושקרים גסים, כגון הסתרת מגפת ה-SARS והנסיונות להציג את מחנות ריכוז האכזריים למוסלמים בחבל שין-ג'יאנג כ"בתי ספר להכשרה מקצועית". פלא שרבים אינם מאמינים לסין, אפילו אם כעת היא אכן עושה את המיטב בכדי להגן על אזרחיה ועל העולם?
הכותב הוא היסטוריון מהחוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית