אמריקאים שורפים בוושינגטון הבירה מכונה למכירת עיתונים לאחר ההשבעה של טראמפ לנשיאות 2017 / צילום: AP John Minchillo
מה מטריד את האמריקאים יותר משינוי האקלים, מגזענות, מהגירה לא-חוקית, מטירור ומסקסיזם? פייק ניוז.
מרכז פיו (Pew) לחקר דעת הקהל מצא לפני קצת פחות משנה שמחצית מהאמריקאים חושבים שזיוף החדשות הוא האיום הגדול ביותר על ארצם. כשהתבקשו לפרק את האיום לגורמיו, 68% חשבו שהוא מקעקע את אמונם בממשלתם; 54% חשבו שהוא שוחק את האמון שלהם זה בזה; 51% אמרו שהוא פוגע באפקטיביות של מנהיגיהם.
סבלנותם של האמריקאים פקעה. 79% רוצים שיינקטו צעדים להצר את צעדיהם של בודי-החדשות. שנתיים לפני הבחירות לנשיאות, שבינתיים התקצרו לתשעה חודשים, 56% ממרואייני המחקר (6,127 בוגרים, פברואר-מארס 2019) חשבו שהבעיה תלך ותחמיר בחמש השנים הבאות.
צריך אגב להעמיד את הנתונים האלה בקונטקסט רחב יותר. לצד פייק ניוז, כמעט אותו שיעור של אמריקאים מייחסים "איום גדול לארצנו" למשבר המערכת הפוליטית ולפער בין עשירים לעניים. אווירת נכאים כזאת, הספוגה חשדות ואי-אמון, היא רקע עגום, קצת מפחיד, לבחירות הממשמשות ובאות.
למרבה העניין, 62% מאלה המזהים את עצמם כרפובליקאים רואים בזיוף החדשות "איום גדול"; אצל הדמוקרטים, השיעור עומד רק על 40%. ללמדכם שהשימוש במושג "פייק ניוז" נעשה קרדום פוליטי לחפור בו - כלי ניגוח של טראמפ נגד יריביו. מי אשמים בפייק ניוז? "העיתונאים", אומרים 58% מהרפובליקאים; ורק 20% מהדמוקרטים.
מידע שגוי לצורכי רווח
כך או כך, פוליטיקאים דמוקרטיים הם אלה הנוטים להזהיר בימים האלה מפני ניסיון מסיבי להטות את הבחירות באמצעות חדשות כוזבות. הסנאטורית אליזבת וורן, טוענת דמוקרטית בולטת לנשיאות, קראה בסוף חודש ינואר, למנכ"לים של ענקיות הטכנולוגיה לעשות יד אחת נגד מערכת הדיסאינפורמציה; לא רק להיאבק נגד מקורותיה, כי אם גם להדריך את ציבור המשתמשים איך לזהות אותה ואיך להימנע מפגיעתה. בשנה שעברה וורן אף תיארה את פייסבוק כ"מכונת דיסאינפורמציה לצורכי רווח".
פייסבוק הודיעה בחודש אוקטובר שהיא זיהתה וחסמה 50 חשבונות הקשורים במודיעין הצבאי של רוסיה. מחציתם פעלו ב"מדינות מתנדנדות", שעל הצבעתן יקומו או ייפלו הבחירות. חיציהם הופנו לעבר הדמוקרטים. תהיה הביקורת על פייסבוק אשר תהיה, ברור שגישתה השתנתה. לפני שלוש שנים, בעיצומה של מערכת הבחירות הקודמת, היא סירבה להתערב ב"חופש הדיבור" של משתמשיה ושל מפרסמיה. עכשיו היא מעסיקה 35 אלף עובדים, בתקציב של מיליארדי דולרים באבטחת המידע.
כמובן, 2016 לימדה לא רק את ענקיות הטכנולוגיה איך לטפל במסתנני המידע, היא גם לימדה מסתננים פוטנציאליים איך לדלג על משוכות. אל רוסיה הצטרפו איראן, סין, צפון־קוריאה ואולי נוספות. וכמובן, סכנה גדולה מאיימת גם מבית. אחד הביטויים המסוכנים האחרונים שלה הוא עריכה ממולחת של סרטי וידיאו, כדי לייחס לפוליטיקאים את ההיפך ממה שאמרו. סגן הנשיא לשעבר ג׳ו ביידן, שנוא נפשו של טראמפ, היה בתחילת ינואר קורבן בולט של העריכה שכזו.
כשחדשות נעלמות
האיום על אמון הציבור בתקשורת אינו קשור רק בהונאה. האמון מתערער כמעט בלי משים מפני שחלקים ניכרים של אמריקה הופכים ל"מדבריות תקשורת".
השבועון "ניו יורקר" מפרסם סדרה תקופתית על עתיד הדמוקרטיה" באמריקה. כותרת אחרונה בסדרה ששואלת ‘מה קורה כאשר החדשות נעלמות?’, עוסקת בהיעלמות ההדרגתית של העיתונות הכתובה בערי שדה קטנות. וזאת לדעת: היסטורית, בארה"ב מעולם לא היו עיתונים ארציים, אלא רק עיתונים מקומיים. אפילו השמות המפורסמים ביותר, ה"ניו יורק טיימס", ה"שיקגו טריביון", ה"בוסטון גלוב" ודומיהם, משרתים רק עיר אחת, אולי גם את פרווריה. ניסיונות להקים מהדורות ארציות נעשו בשנות ה-80, כאשר תקשורת לוויינית חדשה איפשרה הדפסה בו-זמנית בחלקים מרוחקים של אמריקה. הניסיונות האלה הסתיימו בדרך כלל בלא-כלום.
בערך 30 מיליון אמריקאים מתגוררים בערים קטנות, בין 10,000 ל-50 אלף תושבים. בימים כתיקונם, ערים כאלה הצליחו לקיים נוכחות עיתונאית כלשהי, גם אם לא בהכרח יומית.
מאז 2004 נסגרו בארה"ב 1,800 עיתונים מקומיים. ב-200 מחוזות של ארה"ב אין כלל עיתונים; ב-1,500 מחוזות נשאר רק עיתון אחד. הסיבה המרכזית היא שמספר הקוראים המשלמים פוחת והולך. סקר שעשה מרכז פיו (Pew) בוושינגטון מראה, כי רק 14% מן המרואיינים שילמו, או תרמו לעיתונים במקומות מגוריהם.
איום קיומי
בהדרגה, נעלמות החדשות העוסקות בחיי היומיום של אמריקאים. העיתונים התלויים על בלימה (זאת אומרת, רובם) מתכווצים כדי להישאר בחיים; חדרי חדשות מתרוקנים מרוב כתביהם; הוצאות מקוצצות עד התקלפות הבשר מן העצמות. עיתונים הנשארים בחיים מוותרים על סיקור שוטף של חדשות העיר או העיירה או המחוז. הקשר בין נבחרים לבוחרים מתנתק.
ארגון PEN, המעיד על עצמו שהוא עומד ב"צומת הדרכים שבו נפגשת הספרות עם זכויות האדם", פרסם בינואר דוח תחת הכותרת "מאבדים את החדשות: חיסול החדשות המקומיות והחיפוש אחר פתרונות". הוא מתריע מפני "איום קיומי המרחף על העיתונות שנהגה לפקוח עין על הזירה המקומית".
בהיעדר עין פוקחת, מתמעטת והולכת היכולת לעקוב אחרי פעולותיו של השלטון המקומי, ההחלטות שהא מקבל, הכסף שהוא מוציא, השירותים שהוא מגיש. את מקומם של "סוחרים מקומיים המכירים את ספקיהם ואת לקוחותיהם", כותב הדוח במטאפורה מעולם העסקים, "תופסים מנהלים אזוריים עם תארים במינהל עסקים, לעיתים קרובות ללא כל ידיעה על השירות שהם מספקים או על המקום שהם משרתים".
אגב, המצביעים בערים הקטנות האלה הם שהעניקו את הבחירות של 2016 לדונלד טראמפ.
לשכנע או ליידע?
מבלי להבחין, אמריקאים ממירים את מקורות המידע המסורתיים שלהם. פוליטיזציה של עובדות פוגעת בפרגמטיות המסורתית של קבלת החלטות. סקר אחר של מרכז פיו, מהחודש שעבר, מראה כי פוחת והולך מספר האמריקאים הניזונים מאותם מקורות של חדשות.
היקף האי-אמון במקורות מידע הוא מהמם. שימו לב למראה ההפוכה: 75% מהשמרנים (=ימנים) בוטחים ב"פוקס ניוז"; ו-67% לא בוטחים בסי.אן.אן; 70% מן הליברלים (-שמאלנים) בוטחים
בסי.אן.אן, ו-77% לא בוטחים בפוקס ניוז.
משבר האמון בתקשורת נעשה מנוף של קיטוב. צרכני חדשות חדלו זה כבר לצפות לעובדות שיאפשרו להם לגבש דעות. הציפייה עכשיו, מיניה וביה, היא לעובדות שיאשרו דעות מגובשות. במובן זה, העיתונות חוזרת למקורותיה. היא נולדה כדי לשכנע. רק בהדרגה וברבות הימים היא התחילה ליידע.
אם נסכם את התפנית הזו בסימני פיסוק, אולי אפשר להגיד כי סימן הקריאה מוחזר אל מקומו הטבעי, לרעת סימן השאלה. אולי גם לרעת הפיכחון.