גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

הפגנה בכיכר הבימה / צילום: לידר ארצי

בימים שהייתי קורא עיתונים היו לי הרבה טעמים לא להאמין לתקשורת. זה שנתיים וחצי שאני עובד בתקשורת, ואחרי שראיתי לה את הקרביים מבפנים, יש לי הרבה טעמים לא להאמין לעצמי.

אני מגזים. אבל הנטייה להגזים היא דוגמה להטיה שיטתית אחת שטבועה בעבודה בעיתון: הצורך באפקט רטורי. עיתון לא רק מדווח, הוא מספר סיפור. לפעמים המטרות מתנגשות, והשאיפה לייפות את הסיפור מנצחת.

הסיפור הזה עוסק בהטיות השיטתיות שלי, אבל הוא רק נועד להדגים - על עצמי - כמה הטיות שיטתיות של התקשורת. זה יהיה טקסט וידויי.

בין אמת לספרות

ההטיה הספרותית קיימת בכל מקום בעיתון, אפילו במדור בדיקת העובדות שאני עורך. תחקירי עובדות הם ז'אנר. כדי למכור אותם לקוראות יש לעצב אותם כסיפור-פואנטה: מתחילים בתעלומה וחותרים לסיום נחרץ. אם התחקיר לא נחרץ דיו, מפתה לחזק אותו במילים נחרצות. "נתונים על אבטלת חדרי ניתוח לא פורסמו עד היום", כתבתי לא מכבר בפתיח לבדיקה על היעילות של בתי החולים הציבוריים. בעומק הטקסט לא הסתרנו שרק שלושה מוסדות סיפקו לנו מידע. אבל הפתיח היה פחות מסויג, כי ככה זה בביזנס.

ריבוי כובעים

מהו אדם אם לא פקעת של ניגודי עניינים? בחודש שעבר כתבתי בשם "המשרוקית" כתבה על הכנסות המדינה מגז טבעי. השתדלתי להראות ששני פוליטיקאים (בנימין נתניהו וניצן הורוביץ) הפיצו טענות מוטות - זה מפוזיציה וזה מהאופוזיציה. אבל פוזיציות יש גם לעיתונאי, ובסוגיית הגז חבשתי בעבר מגוון כובעים.

ב-2012 השתתפתי בארגון ההפגנות נגד מתווה הגז. ציירתי שלטים, כתבתי פמפלטים, התווכחתי עם שכניו של שר האנרגיה דאז סילבן שלום. והנה, בכתבה אני רומז שההבטחות שהיו במתווה טרם התממשו. אחר כך, כפעיל בעמותת "המשמר החברתי", השתתפתי בדיונים בכנסת על חוק קרן העושר שתשקיע את ההכנסות מהגז. כמה ביקורות שנשמעו על החוק בוועדה ובעיתונים כתבתי בעצמי. והנה, בכובעי כעיתונאי ב"גלובס" אני כותב שיש ספק "אם הליכי ההקצאה שנקבעו יבטיחו שכספי הקרן יגיעו ליעדים המובטחים".

נדמה לי שהעובדות דיברו בעד עצמן. אבל הספק תמיד מכרסם, ויכול לעורר נטייה הפוכה - לפרסם מסקנות שיוכיחו שאתה דווקא עצמאי, בלתי תלוי, כותב נגד מי ש"מזוהה" איתך. תמיד יימצא המגיב שיאשים, כפי שהואשמתי לא-מזמן: "אתה כותב על איש פוליטי באצטלה של פאקט-צ'ק, בלי לציין שאתה מוטה לטובתו". ובמקרה כזה אולי ינצח היצר להוכיח שאין לך אחות.

עיסוקים סותרים

פקעת הקשרים של עיתונאי פולשת גם להווה. לרבים מאתנו יש עיסוקים נוספים, ולך ספר לעצמך (וקל וחומר לזולת) שהאינטרסים לא מתערבבים. אני, למשל, מתרגם ספרים. רובם ספרי היסטוריה ותיאוריה, חלקם עוסקים במחשבה כלכלית. כשהתקבלתי לעבודה ב"גלובס" ביקשו ממני להעביר לאישור כל ספר חדש, שמא יעורר ניגוד עניינים עם עבודת העיתון. פייר? חשבתי שזה מופרך. מה בין תרגום של מובאות מכתבי לנין להכרעה בדבר אמיתותה של טענה על גובה הגירעון?

אבל הנה דוגמה אחרת. תחקירי המשרוקית עוסקים לא פעם בצה"ל, וכדי לקבל נתונים רשמיים אנחנו פונים לדוברו - "דו"צ". ניפוח מספר החרדים המגויסים הוכיח שלנתונים האלה כדאי להתייחס בספקנות. עד כאן האינטרס העיתונאי. אבל קרה שמנהל יחידת המשרוקית הוא גם קצין די בכיר במילואים. האם יחסינו עם דו"צ יכולים להיות כיחסינו עם שאר הדוברים? התנגשויות כאלה לא נדירות בעיתונות.

כתיבה על עיתונאים

עיתונאי הוא כמו סרטן: הוא יכול להתקדם בעיקר הצידה. התקשורת בישראל היא ביצה, התפקידים בצמרת מעטים, והמערכות גדושות אפוא פליטי כלי תקשורת אחרים, שבעיתון כלכלי כמו "גלובס" הם לרוב מתחרים. גם אני עברתי בימיי הקצרים בשני עיתונים.

לכאורה משחק הכיסאות המוזיקליים מחסן מהטיות. איך כופים קו מערכתי כשהצוות מורכב מיוצאי "הארץ" ו"ישראל היום"? אבל אופי העבודה מעודד הסתגלות: כל כותרת דורשת אישור סדרה של עורכות ועורכים, ואלה יכולים לדרוש תיקונים, בדרך כלל בלחץ. הזוטרים לומדים לכוון לדעתם.

חוץ מזה, העולם שאנחנו כותבים עליו מכיל גם עיתונים, ולפעמים כתבה מפגישה אותך עם האקס שלך. שוב אדגים על עצמי. לפחות פעמיים כתבתי במשרוקית על פרסומים בקבוצת "ידיעות". פעם אחת התברר שפוליטיקאים ביססו נתון כלשהו על כתבה ב"כלכליסט"; פעם אחרת, שבני גנץ טעה בפרטי אירוע חבלני בשל כותרת שגויה ב-ynet. אני רוצה להאמין שהייתי הוגן, אבל יש לי משקעים משם: הייתי פעיל בוועד העובדים ב"כלכליסט", ביקרתי את המו"ל ופוטרתי. אפילו קיבלתי תביעה מעורך דין של העיתון שעדיין מתבררת. האם כתבתי קצת מתוך טינה? מי יודע.

ואפרופו ועד: גם על ההסתדרות כתבתי ב"גלובס". פרסמתי נתונים שמראים שהשביתות פחתו בימי ניסנקורן, דבר שהוא עצמו התגאה בו. באותם ימים קיבלתי סיוע מההסתדרות בתביעה נגדי. האם הייתי מפרסם את הטקסט באותו חשק אילו הגעתי למסקנות פחות נוחות לארגון?

אין סוף לתסביכים האלה. הם נובעים מעצם המבנה של עבודת העיתונים. עורכות וכתבים הם בני אדם מעורבים, עם השקפות ועיסוקים - ודווקא בתחומים שהם מסקרים. אם לאדם יש עניין במשהו, הרי הוא בעל עניין. בכל המובנים. ואם אין לו עניין - כי אז ודאי שצריך לחשוד בו. לעולם אל תסמכו על עיתונאי שאינו מתעניין בנושא שלו.

הכותב הוא עורך ב"משרוקית של גלובס"

* מהגרסה המקוונת של הטקסט הוסרה התייחסות לאדם שהעדיף ששמו לא יוזכר.