החטאים של התקשורת - רשתות חברתיות / אילוסטרציה: טלי בוגדנובסקי , גלובס
בשלהי מערכת בחירות מועד א', רגע לפני שאזרחי ישראל צעדו לקלפיות כדי לבחור את מי שיוביל את ישראל בארבע השנים הקרובות (לפחות כך חשבו אז), התחוללה מיני רעידת אדמה כשנאווה ג'ייקובס, ישראלית שחיה בארה"ב, פרסמה פוסט שבו האשימה את יו"ר כחול לבן בני גנץ כי הטריד אותה מינית כשלמדו בבית ספר בכפר הירוק. ההאשמות של ג'ייקובס לא היו חדשות לחלק מהכתבים שמסקרים את התחום - עוד לפני הפוסט היו שניסו לפרסם את המידע, אך כשהעיתונאים בדקו אותו בכלים עיתונאיים מקובלים, הם גילו שאין בו בדל אמת ולכן בחרו שלא לפרסמו. אך זה לא הועיל. פרסום הפוסט עורר תגובה עזה ברשתות החברתיות והיווה מנוף לפוליטיקאים ופעילים פוליטים לייצר תגובות ופעילויות מטעם שחייבו גם את כלי התקשורת הממוסדת לפרסם את הדברים. סוף הסיפור ידוע - גנץ, שהכחיש את הדברים בתוקף, הגיש נגד ג'ייקובס תביעת דיבה אישית.
סיפור ההאשמות של ג'ייקובס מדגים לא רק את האופן שבו פועלים קמפיינים פוליטיים אלא גם את מערכת הגומלין המורכבת שנוצרה בין כלי התקשורת המסורתיים, העיתונאים והרשתות החברתיות, ואת ההשפעות שיש לכך על העבודה העיתונאית ועל האמון. האמון בעיתונאים אינו זהה לאמון בתקשורת, אך לכך נגיע בהמשך.
אין זה סוד שהתקשורת הממוסדת אינה זוכה כיום לאמון רב מצד הציבור ורבים שואבים חלק ניכר מהמידע מפייסבוק, טוויטר, ווטסאפ וכדומה. לרשתות החברתיות יש חלק משמעותי בשחיקה באמון של המדיה המסורתית.
לדברי נועם מנלה, חוקר רשתות ותודעה דיגיטלית, הרשתות חושפות את הקופסה השחורה של העולם - איך הוא התנהל בעשרות השנים האחרונות. "התגלה שכולם עבדו עלינו, שלא הייתה אמת מוחלטת כמעט בשום פינה. שאת התודעה שלנו מרכיבות מעט עובדות והרבה אמיתות שהנחילו לנו. התגלתה המורכבות של המונח 'אמת', ועם המורכבות התגלו המניפולציות ונפגע האמון בכל מי שהחזיק אמת מוחלטת כלשהי שמגיעה מלמעלה - זה נכון לכל ממסד באשר הוא, והתקשורת לא שונה. וכשהאמת הופכת לנרטיבית האנשים שואלים 'למי אני מאמין'. לגופים קשה להאמין כי יוצאים החוצה סיפורים כמו של נוני מוזס וביבי, וברור שעיתון 'הארץ' מספר רק זווית אחת של המציאות, ו'מקור ראשון' זווית אחרת. הרשתות חושפות הכול ויוצרות חיבור בין הרבה אנשים והמידע זורם".
"הרשתות אפשרו לעיתונאים לפתוח ערוץ ישיר, ומי שעוקב אחריהם מאמין להם", מוסיף מנלה, "העוקבים בוחרים בפינצטה מכל גופי התקשורת עיתונאים שמביאים את המידע ישירות. לא צריך לקנות את הפרה כדי לשתות חלב, כי לפרה לא מאמינים. מי שעוקב אחרי עמית סגל בטלגרם ויש לו 40 אלף עוקבים, מאמין לו. זה לא בהכרח אומר שכל מי שעוקב גם תומך בדעות שלו".
לשיטתו של מנלה, הקהל עובר מאמון בכלי תקשורת לאמון בעיתונאים. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא ה"ניו יורק טיימס" - אחד הגופים שספגו מכה ניצחת באמון בו, והיום זוכה לאמון מחודש כיוון שהוא שם את העיתונאים לפניו. "אם לגוף תקשורת יש עיתונאים ברשת, האמון יחזור גם אליו".
הצורך של הציבור להאמין הוא אדיר
הרשתות גם מאפשרות את קיומה של העיתונות העצמאית: "העין השביעית" או "המקום החם בגיהינום" תלויים לגמרי ברשתות החברתיות והן כנראה הדוגמה החיה והבועטת לאפשרות שהרשתות בנו עיתונאים הזוכים לאמון.
מנלה: "'המקום הכי חם בגיהנום' זוכה לאמון משום שהוא נתפס עצמאי ללא ממסד מאחוריו, וכששרון שפורר נתבעת תובעים אותה אישית. לכן הקוראים גם יוצרים עבורה רשת הגנה. זה מראה עד כמה הקהל צמא לאנשים אמינים. הצורך להאמין הוא אדיר. וככל שיש יותר פייק מחפשים במי להאמין".
הקו הישיר שיש לעיתונאים ולאנשי תקשורת לקהל הרחב דרך הרשתות החברתיות משמש לא אחת כלי לניגוח התקשורת הממוסדת, עיין ערך נשיא ארה"ב דונלד טראמפ והמנטרות החוזרות שלו על ה"פייק ניוז מדיה", או המקביל הישראלי - בנימין נתניהו.
"אנחנו בעידן של פוליטיקה אישית", מסבירה פרופ' קרין נהון מבית הספר לתקשורת ולממשל במרכז הבינתחומי הרצליה, המשמשת כנשיאת איגוד האינטרנט. "המנהיג או הפוליטיקאי מציג את עמדתו לציבור באופן ישיר. זה קצת מטעה כי זה אומר שהפוליטיקאי לכאורה לא צריך את התקשורת המסורתית. כשטראמפ צועק "The fake news media is the enemy of the state" וטוען שהוא לא צריך את המדיה המסורתית, הוא משקר. כי התקשורת המסורתית היא זאת שמאפשרת לתהליך הוויראלי להתרחש. גוף כמו פייסבוק לא רוצה שתתחולל ויראליות של מידע על הפלטפורמה שלו בלי שמישהו משלם, כדי שהמודל הכלכלי שלו לא יתמוטט. הוויראליות מתרחשת בטוויטר ובווטסאפ - פלטפורמות שבהן היד על ההדק של הפלטפורמה יותר קלה".
אין תחליף לתחקירים ולכתבות עומק
נהון מתארת את התרחשות הוויראליות של החדשות באופן הבא: התקשורת המסורתית לוקחת את מה שהיא רואה ברשתות החברתיות, מהדהדת זאת בחזרה, מייצרת הגדלה של החדשות ומשם זה חוזר לרשתות. "פעם התקשורת המסורתית הייתה מייצרת סדר יום והרשתות היו מהדהדות את זה. היום זה התהפך".
"השילוב של פוליטיקה אישית ושל מנהיגים פופוליסטים שדוחפים רטוריקה של 'אנחנו והם', 'העם נגד האליטות', יחד עם הרשתות החברתיות, מערער את האמון של הציבור. כשהציבור שומע כל היום את הפוליטיקאים אומרים 'פייק ניוז מדיה', ומשהו מחלחל", אומרת נהון.
נהון מודאגת מהתופעה כי היא סבורה שתקשורת עצמאית ומקצועית היא שמייצרת הבדל בין מדינה דמוקרטית לכזו שאינה דמוקרטית. למקומם של כלי התקשורת בעידן החדש היא לא דואגת: "טוענים שבעידן הרשתות החברתיות לכל אחד יש מקלדת ואפשר לצלם מכל מקום וזאת התקשורת האמיתית. אבל אין תחליף לתחקירים ולכתבות עומק. אף אחד לא יכול לקחת מהתקשורת תפקיד שמישהו אחר לא יכול לעשות. השינויים הטקטוניים לא מתרחשים בגלל צילום של טיל שנפל, אלא כשיש חשיפה של פרשות סבוכות שדורשות תחקיר עמוק כוח, מוסד מאחוריו, ואת הכסף והזמן לנהל תחקיר כזה".
העיתונאי ינון מגל סבור שהרשתות לא מגבירות את האמון בתקשורת, אבל הן מייצרות לה אלטרנטיבה. "המבנה התקשורתי משתנה ומי שיהיו לו הרבה עוקבים גם ירוויח מזה כסף, כי זה הופך להיות כלי תקשורת. כששואלים אותי היכן אני עובד אני עונה ב-103 בבוקר, בערוץ 20 בערב, ובמהלך היום אני עובד בטוויטר. זה כלי תקשורת שלי. שם אני בונה את עצמי כמותג תקשורתי", אומר מגל, "אני רואה את זה מהזווית הימנית-לאומית-מסורתית. אנשים כמו יותם זמרי ושמעון ריקלין מופיעים בתקשורת הממוסדת כי ההצלחה שלהם ברשתות מייצרת לחץ. זה תהליך. התקשורת לא משחררת בקלות ומשנה אג'נדה. נראה כאילו העולם השתגע, הימין עושה בטוויטר קרנבל, מתפוצץ על המציאות ומייצר מציאות חדשה; מטרילים את המציאות שנראית מיושנת. להגיד 'אתם כבר יודעים למה' זה לא לצורך ההטרלה. זה מייצר תודעה ופותח את הראש. הרשתות הצילו את הימין. ביבי ניסה לשנות מלמעלה עם 'ישראל היום', 'וואלה' ו'ידיעות', וזה סתם הסתבך. הייתי עורך וואלה ולא יכולתי לייצר שינוי, כי אי אפשר כשכל הספינה חותרת לכיוון אחד, לחתור לכיוון השני. השינוי המהותי מגיע מלמטה, זה סוג של חזון אחרית הימים".
העיתונאית שרון שפורר באה מהמדיה המסורתית כעיתונאית בדה מרקר והארץ, אבל בשנים האחרונות היא מזוהה בעיקר כעיתונאית "המקום החם בגיהנום" - אתר עיתונות עצמאי שכל קיומו תלוי ברשת. "עיתונות עצמאית תלויה ברשתות חברתיות. אם לא הייתה לי כזאת כמות של עוקבים בפייסבוק פשוט לא הייתי. מבחינתי הרשתות הפכו להכרח מאז שאני ב'מקום הכי חם בגיהנום' שזוכה לפחות חשיפת גולשים מעיתונות ממוסדת. שנים המקום שלי היה פייסבוק, ונמנעתי מטוויטר אבל עם הזמן הבנתי שהימצאות העיתונאים בטוויטר עוזרת להציף דברים וזה חשוב כי הם קובעים סדר יום. גם האנשים שאני מסקרת - פוליטיקאים, יחצ"נים ויועצים - נמצאים שם ואפשר להשיג מהם דברים שאי אפשר בפייסבוק".
כשכותבים ברשת אין ייעוץ משפטי
הקן הישיר בין העיתונאי לקהל שלו ללא הגורמים המגנים עליו באמצעים המסורתיים כמו ייעוץ משפטי או עין של עורך, יוצר אתגרים חדשים שלא היו קיימים קודם לכן. שפורר: "יש קונפליקט גדול בין מו"ל, עיתונאי, והקידום ברשת. אישית הרגשתי את זה עם עמוס שוקן אבל זה קורה המון. ב'הארץ 'עודדו אותנו להיות פעילים ברשת כי זה יפתח אותנו. מצד שני, כשכותבים ברשת אין ייעוץ משפטי, אין אותה מסכת אימות והצלבה. כל העניין הזה לא מעוגן בחוק או בכללי האתיקה. שוקן למשל, היה מאוד לא מרוצה מעמוד הפייסבוק שלי וקיבלתי ממנו הערות לאורך השנים בהארץ. חלק גדול מההתקוטטות שלנו הייתה על דברים שהעליתי בפייסבוק".
גם חיים לוינסון, הכתב הפוליטי של הארץ, צייצן נלהב ורב עוקבים, מודע לאתגרים החדשים שקשורים לקו התפר שבין העיתונאי המצייץ לבין גוף התקשורת ממנו הוא מגיע. "אני אמנם מקבל גיבוי מהעורכים על מה שאני עושה, אבל יש בטוויטר בעיה אמיתית, כי זה ציר עוקף עורכים. עיתונאי יכול לפרסם מידע שהוא חושב כנכון ומדויק אבל בעיתון זה לא היה מתפרסם, ואז מישהו תובע אותו דיבה. מצד שני, הרבה פעמים תובעי דיבה שמפחדים לתבוע את העיתון תובעים את העיתונאי על משהו שצייץ. לפעמים עיתונאים מרשים לעצמם בטוויטר להיות יותר משוחררים ובעיתון הם תחת בקרה של עורך, מה שמעמיד את המו"לים בפני בעיה. לכן על דברים שאני יודע שהם רגישים אני כותב בטוויטר ונצמד לניסוחים שהיו בעיתון, כי אני מבין את המלכודת".
פרט לסגנון, לוינסון אינו רואה הבדל מהותי בין סט הכללים של הדיווח: "אני מחיל על עצמי את כל סט הכללים העיתונאיים מבחינת בדיקת עובדות ותגובות. לפני מספר ימים התקשר אליי אדם מהמערכת הפוליטית וסיפר לי על אמירה שנאמרה בחדר סגור ושמתאימה רק לטוויטר, כלומר היא לא מספיק חשובה לעיתון. עשיתי טלפונים ולא הצלחתי לאמת את זה. אמרתי למקור 'תן למישהו אחר' ואחרי חצי שעה ראיתי את זה אצל עיתונאי מתחרה. לא יודע אם הוא בדק, אבל אני לא כותב בטוויטר מה שאני לא מעמיד במבחנים המחמירים שהייתי מפרסם בעיתון, כולל לקחת תגובה. אנשים עוקבים אחריי כי אני עיתונאי, ואני עיתונאי בכל מקום. יש תרבות שאומרת שבגלל שזה טוויטר זה כמו לשבת בין חברים בבית קפה ולרכל. זה ממש לא".
לדבריו, "הטוויטר נותן לי חשיפה לקהלים שלא קוראים הארץ, שנחשפים למגוון היכולות שלי בהומור וביקורת חברתית. אני לא נכנס לאינטרנט כדי לחפש סיפורים, אבל קרה שהם הגיעו מטוויטר. יש אנשים חולי פוליטיקה שקוראים כל מילה וכל פסיק בכמויות שהטלוויזיה והעיתונות לא יכולים לספק להם".
נהון מסכמת: "כעת כולם רואים את העיתונאי שמאחורי התקשורת, וזה גם חלק מערעור האמון, כי אומרים: 'בתקשורת הוא אומר ככה אבל מאחור הוא חושב אחרת'. הצופה מאמין לעיתונאי אבל בכפוף להטיה הפוליטית שלו, או של הכלי התקשורתי בו הוא מופיע, וזה מסוכן. כי כתב, שמאלני או ימני, אם הוא מקצוען הנאמנות שלו למקצוע אמורה לגבור על ההטיה. זה מה שיחזק לאורך זמן את האמון".