גולן יוכפז / צילום: איל יצהר, גלובס
במונית, במסעדה, בערב ההורים בגן הילדים, כשמתפתחת שיחה על התקשורת הישראלית, והדוברים, צרכני חדשות כבדים בדרך-כלל, מתחרים ביניהם מי ישתמש בשפה בוטה יותר כשיתאר את "האמון הקורס בעיתונאות בישראל", אני שואל - "ואחרי שאמרתם את כל זה, מי לדעתכם כלי התקשורת האמין ביותר בארץ?". התשובה מפתיעה, וכמעט תמיד זהה - "פייסבוק", "וואטסאפ", ו"אתרי שיתוף המידע".
איך זה שאת האמון השברירי שלהם נותנים צרכני התקשורת הכבדים הללו דווקא לג'ונגל חצאי האמיתות, בזמן שהם מטיחים עלבונות בתקשורת הממוסדת על מקצועיותה, יושרתה ואמינותה?
חלק מהתשובה נעוץ בכך שה"אמון בתקשורת" לא נתפס עוד בהכרח על ידי הצרכן, כמחויבות לפרסם "חדשות אמת", אלא הרבה יותר בצורך שיינתן ביטוי לקולה של קבוצת ההשתייכות החברתית-פוליטית שלו. כך נוצר מצב אבסורדי, שבו כלי התקשורת שמפיצים ידיעות בלתי מבוססות, לעתים עד כדי פייק ניוז מהונדסים, נתפסים כאמינים יותר מכלי התקשורת הממוסדים, ובלבד שקבוצת ההשתייכות של הצרכן מוצאת בהם את ביטויה.
התופעה הזו היא פועל יוצא של תהליכים עמוקים, ארוכים וכלל-עולמיים של התפרקות והתרחקות משומרי הסף של הדמוקרטיות וממעצבי התודעה המסורתיים, כשעל הגל העכור הזה רוכבים הפוליטיקאים ובעלי ההון שתורמים את תרומתם.
אבל, ואולי בעיקר, אנחנו העיתונאים לא חפים מאחריות, ולא בהכרח בגלל המעידות המקצועיות היומיומיות שלנו. וכאן כדאי להסביר - כבר דובר רבות על הניסיונות הסדורים של הפוליטיקאים בישראל לדה-לגיטימציה לתקשורת הישראלית. בשיאם באו הדברים עד קריאות לחרם נגד ערוצי שידור והסתה שעלולה הייתה להגיע לכדי פגיעה פיזית בעיתונאים. רבות דובר גם בפגיעה היסודית של בעלי הון בזכות הציבור לדעת, באמצעות סחר בעיתונאים והטיית דיווחים לצרכים כלכליים. אבל כמעט לא דיברו על העובדה שרבים מאיתנו העיתונאים אפשרנו ומאפשרים את התופעות הללו, ו"האיפשור" הזה מסוכן בהרבה, והרסני לאין ערוך לאמון הציבור, מפרסום ידיעה עיתונאית לא מדויקת ברשלנות או במחדל.
אפשרנו לפוליטיקאים (מכל קצות הקשת הפוליטית) להשתלח בנו ובמערכות התקשורת שלנו, וכמעט לא יצאנו נגד הניסיונות הבלתי פוסקים שלהם לאייש באנשיהם עמדות מפתח בכלי התקשורת. זאת, בהליכים שספק אם עמדו במבחן החוק, ופגעו אנושות באמינות המערכות שלנו והמוצרים העיתונאיים שיצאו תחת ידינו. אפשרנו לשרים ולחברי כנסת לפגוע בשמנו הטוב ובאמינות הידיעות שלנו, ובה בעת לא אמרנו מילה על הציניות שלהם כשציטטו במלואן ידיעות אחרות שלנו, כשאלה שירתו, את המטרות הפוליטיות שלהם.
הדה-לגיטימציה לעבודה המקצועית שלנו הפכה עבורנו לשגרתית, כמעט לטבעית, כמו רעש לבן, כמו תקתוק מדפסות הטיקרים של סוכנויות הידיעות בדסק החדשות, כשעוד היו כאלה והאמון במילה המודפסת היה בשיאו.
אפשרנו (ואולי מדויק יותר יהיה לומר - רבים מאיתנו אפשרו) לבעלי ההון, כמעט ללא מאבק, לשלוט בתכנים, בדגשים, לצנזר ולהדגיש כראות עיניהם נושאים ואנשים, בזמן שהיה ברור לנו שמאחורי ההוראות הללו עומדים כוחות כלכליים ופוליטיים שאין בינם לבין עיתונות דבר. גם כאן התהליך היה איטי וזוחל, כמעט לא מורגש, וכל צעד שנעשה בו ניתן היה להסביר מדוע הוא "איננו התערבות בוטה", וכשכבר היה ברור שקרה משהו נורא - היה מאוחר מדיי.
היינו (ועודנו כאלה) גדולי האמיצים למתוח בעבודתנו העיתונאית ביקורת בוטה על כל אדם וכל תופעה, אבל בכל מה שקשור לנעשה אצלנו - שתקנו.
אפשרנו, בהיעדר האומץ של רובנו, את הרעש הלבן. ועכשיו אנחנו מבכים את הפגיעה באמון הציבור בעיתונות.
הכותב הוא מנכ"ל חדשות עשר לשעבר