אילנה דיין / צילום: קובי קלמנוביץ'
בהתחלה אמרו שהתקשורת עוינת. אחר כך מישהו בעמדת כוח, אי שם מעבר לים, החליט שגם זה נמאס לו וטבע את ה"פייק ניוז". אם פעם המתקפה הייתה עלינו, על האמינות שלנו, עכשיו המתקפה היא על הדבר המיושן והאנכרוניסטי הזה ששמו האמת. העובדות הפכו לא רלוונטיות. ואלה מאיתנו שמלאכתם היא חיפוש העובדות, מתפקדים היום בתוך עולם מפחיד ומשונה, שבו כבר לא משנה מה נכון או לא נכון.
האם זה משנה אם יש ממש מאחורי ההצהרה של בני גנץ ש"יביא את תכנית המאה לאישור הכנסת", או שזאת הצהרה ריקה מתוכן? האם זה משנה אם היו שתי כתבות וחצי בעד נתניהו בוואלה או 200 כתבות כאלה? בוודאי שזה משנה, אבל עיתונאי שיתעקש לברר את זה יותקף כטרחן. האם זה משנה אם אלו היו חמגשיות או ארוחות שף? האם זה משנה מי אירגן את המסוק למילצ'ן - נתניהו, מאיר דגן או הירדנים, או גם וגם וגם? העובדות יכולות לפעמים לשרת את ראש הממשלה ולפעמים להצטבר נגדו, אבל המציאות היא שזה כבר לא משנה. כי העולם נשטף בכל כך הרבה שקרים ומסכים של ספין ושל רבע עובדות, שהצופה או הקורא אומר - זה לא משנה לי. אבל זה כן משנה. לא משנה לטובת מי העובדות, חשוב שנדע אותן.
שאלה נוספת היא למה כל כך הרבה מנהיגים הפכו את הקטטה עם התקשורת לאישית. למה בוער להם להפוך את המונח פייק ניוז ואת הקללות נגד העיתונאים, לחלק כל כך משמעותי מהיומיום שלנו. למה תלש נשיא ארצות הברית טראמפ את כרטיס הכניסה של כתב CNN בבית הלבן, אחרי שהעז לשאול אותו שאלה ישירה. למה הוא משסה את הקהל שבא לעצרות שלו באנשים עם המצלמות שבירכתי האולם? למה בשלטי החוצות ערב הבחירות האחרונות אמנון אברמוביץ', בן כספית רביב דרוקר, וגיא פלג הפכו ללוח מטרה? למה אני סומנתי בזמנו? לא בגלל שמישהו שונא אותנו באופן אישי. אולי אני טועה, אבל נדמה לי שאין לנתניהו שום דבר אישי כלפיי. הביזוי והסימון של העיתונאים הוא נכס לאנשים מסוימים שמחזיקים בכוח השררה. כל זמן שהם תוקפים את התקשורת הם צוברים נקודות בקרב הבייס, או ככה לפחות הם חושבים.
החלק האופטימי בסיפור, הוא שהאנשים האמיתיים, האנשים שהולכים בבוקר לעבודה ונתקעים בפקקים בדרך חזרה, עדיין מתיישבים בערב בבית, צופים בחדשות, וחלק גדול מהזמן גם מאמינים. אני עדיין חושבת שהישראלי הוא סקרן, רציונלי, וגם מאוד רוצה לדעת את האמת.
אחרי ששברתי את הקרסול באפגניסטן, הלכתי עם קביים לקנות לילדים מכשירי כתיבה לקראת תחילת שנת הלימודים. זה היה מזמן. עמדתי עם שקיות בקניון ירושלים, הילדים הסתובבו סביבי, ואז ניגשה אליי אישה שלא הכרתי ואמרה - אני רוצה שתדעי את האמת על הרב מוטי איילון. היא לא הכירה אותי, אבל היא מספיק סמכה עליי שגם אשמור עליה וגם אביא את הסיפור הכואב הזה לשידור. היו לי המון מפגשים כאלה, חלקם לא הובילו לפרסום כלשהו - לא כל מי שאני פוגשת בקניון או ברמזור מספר סיפור שבסופו של דבר יגיע לשידור - אבל כל מפגש כזה הוא עבורי כעין הבעת אמון מחודשת, גם בנו וגם בצורך, החזק מתמיד, בעובדות שאנחנו אמורים לחשוף.
הציבור, האנשים שעבורם אנחנו צריכים לעבוד, אלה שאומרים בסקרים שהם לא מאמינים לתקשורת - גם הם בסופו של דבר רוצים שנמשיך לעבוד, רוצים שנקבל הדלפות, רוצים שנוודא אותן, רוצים שנצליב אותן ורוצים שנספר להם. בזה אין לי ספק. אם זה לא היה נכון, אז העיתונות בישראל, שהיא ברובה אחראית, כבר לא הייתה קיימת. על חורבותיה הייתה משגשגת פה עיתונות צהובה ובזויה, מהסוג שקיים גם במדינות מפוארות באירופה. לא כל מופעי העיתונות והתקשורת בישראל ראויים להתפעלות - אבל ה"בילד" וה"סאן" והטלוויזיה האיטלקית הנחותה עדיין לא הצליחו לתקוע פה יתד. זה מעיד בעיני על כך שעמוק בלב, גם הצופים והמאזינים שלנו, יודעים את ההבדל בין תקשורת חופשית לפייק ניוז. ואם מחפשים בכל זאת חדשות טובות - למרות שזה כזכור לא עיקר תפקידה של העיתונות - הנה מצאנו אותן.
הכותבת היא מגישת "עובדה", קשת