בועז ביסמוט / צילום: אלון רון
מקובל לומר שבלי אמון הציבור, תקשורת במדינה דמוקרטית לא יכולה לפעול ביעילות. האומנם? האם ביקורת תמידית, ואפילו חריפה, ואולי אפילו חשדנות כרונית של צרכני תקשורת ביחס למניעים, לאינטרסים, לאג'נדות הגלויות והסמויות של מתווכי הידע ומערכות עיצוב התודעה - הן בעיה?
עובדה היא שהיום מודים רבים שחוסר האמון שהביעו עוד בשנות ה-80 אגודות כמו "העם נגד תקשורת עוינת" (מיסודו של אליקים העצני), צדקו: התקשורת הייתה ברובה מוטה, חד-צדדית, לא שיקפה ולא נתנה ביטוי לחלקים נרחבים גם בחברה, וגם במנעד העמדות בחילוקי הדעות הפוליטיים והאידיאולוגיים במדינה.
בלי "חוסר האמון" המובלט והמופגן בתקשורת, בלי סטיקרים בסגנון "העם נגד תשקורת עוינת", ייתכן שכלום לא היה משתנה. מפרספקטיבה של זמן, אולי לחוסר האמון הייתה דווקא תרומה חיובית, ואולי גם עכשיו רמת אמון נמוכה באמצעי התקשורת היא דבר טוב ופונקציונלי.
זו אינדיקציה לא רעה עבור תקשורת לבדוק את עצמה, לבקר, לעסוק בשאלה - למה לא מאמינים לנו, איזה סיבות נתנו לציבור לפקפק באמינות שלנו? משום בשורש העניין, ייתכן שהבעיה היא לא רק "אמון" במובן של Trust, אלא גם במובן שמקובל לייחס לשחקנים פוליטיים - Credibility, אמינות - בעיקר במישור הערכי, האתי.
רוב המודאגים הגדולים מהשקיעה באמון הציבור בתקשורת, נוהגים להאשים את הממסד הפוליטי, ובשנים האחרונות את הממשלה, הימין בכללותו וראש הממשלה בפרט. רבים מהם סבורים שחוסר האמון הציבורי הוא תוצר של הסתה ומתקפות פופוליסטיות, לצד תופעות כמו פייק ניוז, המזוהות גם הן על ידם עם עליית הימין החדש והפופוליסטי. הנקודה המעניינת היא שדוברי העמדות האלה מקרב העיתונאים ואנשי התקשורת פשוט לא רואים את הדבשת של עצמם.
כן, גם כאן זה עניין של ימין ושמאל. בהכללה גסה, עיתונאים שמזוהים עם השמאל (ולפעמים הם לא צריכים להיות מזוהים, כי שמאל באופן מסורתי אצלנו הוא הצבע הנייטרלי בתקשורת; ממילא יש רק עיתונאים "ימניים" בפאנל, כל השאר הם פשוט עיתונאים), מרגישים מותקפים ונכנסו לעמדת מגננה נגד ה"הסתה".
אני מציע להם לנסות לעבור יום אחד כעיתונאי ימני. הם לא יעמדו בזה, הם פשוט לא ישרדו. משום שיש הבדל עצום בין מצב שבו הציבור עצמו, כלומר קהל הצרכנים, לא מאמין לך או מבקר אותך, לעיתים באופן אגרסיבי (וזה לא נעים, וצריך גם לבדוק איך מתקנים את זה) - לבין מצב שבו חלקים בממסד התקשורתי ועיתונאים המזוהים עם השמאל מגויסים על בסיס יומיומי לקעקע את הלגיטימיות שלך.
עיתונות ימנית בארץ, ושוב אני נאלץ להכליל - לא סובלת רק מ"חוסר אמון", אלא משלילה טוטאלית של הלגיטימציה שלה, של עצם זכותה להתקיים, שלא לדבר על זלזול מופגן, מתנשא מאוד, לעיתים אפילו מטריד, ביושרה, במקצועיות ובניקיון הכפיים. אנחנו על סף הפללה גורפת של עיתונאים המביעים תמיכה באתם-יודעים-מי.
באופן פרדוקסלי, עיתונאי ימין מפסידים פעמיים - הם גם מספיק כנים וישרים כדי להצהיר על עמדותיהם כדי שהציבור שמאזין להם וקורא אותם ידע היטב וללא משוא פנים עם מי יש לו עסק, ובה בעת הם מואשמים על ידי הקולגות שלהם כ"שופרות", כ"כתבי חצר", כ"תועמלנים" ושאר גידופים.
מי שתורם יותר מכל לתיוג המפליל והמבזה של עיתונאי הימין הם באופן פרדוקסלי עמיתיהם העיתונאים, ודווקא הידועים והבולטים יותר, שהקולגיאליות המקצועית ומעמד העיתונאי מדאיגים אותם יום-יום - עד שזה מגיע לעיתונאי ימין. כי במקרה של עיתונאי ימין, למשל, מותר לצאת מנקודות הנחה שהוא "קורא מדף מסרים" ולקבוע בפסקנות ש"יודעים מי שלח אותו". לא די בכך שהוא מואשם באנטי-עיתונאות, נשללת לחלוטין האפשרות שהוא מבטא, ובכן, השקפת עולם שהוא גיבש מתוקף תבונתו.
זו הפגיעה החמורה באמון הציבור בתקשורת ובעיתונות; מפני שאחרי שמנקים מהדיון את הוויכוח בין ימין ושמאל, יוצא שדווקא עיתונאים הם אלה שמטפחים יותר מכל את המיתוס על עיתונאי כסוכן חברתי שמונע מאג'נדות ומאינטרסים זרים, ומופעל על ידי מוקדי כוח, והכי חמור - שחקן נטול אוטונומיה מחשבתית וביקורתית. עם כל הכבוד, את הסטריאוטיפ הזה, שפוגע אנושות באמון הציבור בתקשורת, מטפחים כיום יותר מכולם - דווקא העיתונאים.
הכותב הוא עורך "ישראל היום"