נורית זרחי / צילום: כפיר זיו
הקורא בני גנץ, אם טרם איישת את משרת כותב הנאומים שלך לקמפיין הקרוב, או אם אתה זקוק למישהו שיעמיק את המסרים של המפלגה, נורית זרחי לשירותך. הסופרת והמשוררת בת ה-78, שכתבה מעל מאה ספרי שירה, פרוזה, ילדים ומחקר, האחרון שבהם "בדידות או", כל-כך מוטרדת מאיך שהשמאל איבד את עצמו, שהיא מוכנה להפשיל שרוולים מטאפוריים ולנסות לשקם את התשתית האידיאולוגית האבודה שלו.
"השמאל לא הבין שהעולם השתנה, חוזרים על תכנים ישנים ושחוקים", אומרת זרחי. היא הגיעה למרכז ת"א במונית מגבעתיים ונראית כאילו יצאה משערי הקיבוץ של פעם, לבושה בפשטות, נטולת איפור וגנדור, ישירה ומנומקת. מודעת לכך שהיא נחשבת לא רק שמאלנית, אלא גם סמולנית - מילה שהפכה מקבוצה שגאים להשתייך אליה, כמו שהיה בילדותה, לעלבון פוגעני.
"הסיטואציה משתנה והשמאל לא תופס את זה. לפעמים מתחשק לי לכתוב נאומים לבני גנץ. אני אומרת לו: בני, אנחנו לא מתעניינים באיך להעיף את ביבי - זה חשוב, אבל אנחנו רוצים לדעת איך אפשר לתקן את הדברים שהושחתו. אנחנו רוצים את התוכנית שלך לתחבורה, בתי חולים, חינוך. ככה מושכים מצביעים".
ועד שתקבל צלצול מכחול לבן, זרחי מתרכזת בכתיבה. "בדידות או" - ספרון הגות, מבט אישי שלה על העולם, בהוצאת "אפיק", הכי רחוק מפוליטיקה. בעצם, בין קפלי המילים אפשר למצוא פירור פוליטיקה, כי זרחי לא יכולה לחמוק ממנה לגמרי. "כל הכתיבה שלי לילדים היא דו-ריבודית ופוליטית. מכיוון שהיא יוצאת מאדם מבוגר, המהות שלו מלווה את הילד והוא בא לידי ביטוי גם דרכה". ולא, היא לא בודדה. לפחות לדבריה.
"אני מסבירה את עצמי בספר, שיותר נעים להיות שייכת לחבורה, ל'מקובלים'. ככה אני חשה את העולם. מעבר לאותם 'מקובלים' יש פאזה נוספת, כי באיזשהו מקום האחריות על החיים שלנו מוטלת על עצמנו, והחוויה של החיים תלויה באופן שבו אנחנו קולטים אותם. ואני הבאתי את הבנתי איך נראה האדם והעולם בקשרים עם משפחה, בעלי חיים, ספרים ואמנות. חלק מזה נובע מתוך הצורך לנצח את הבדידות וחלק נכנע לה".
יש אנשים לא בודדים?
"אולי יש אנשים פחות בודדים. אולי זה שייך לעצמיות, לשונות. זה תלוי בסוג של אישיות. האמנות היא חלק מהניסיון להיחלץ מזה אולי, להיאבק בזה אולי".
את משלבת בספר חוויות אישיות.
"עליי ההוכחה. קראתי את אסף ענברי שכתב על הקיבוץ ודגניה ואמר שכתיבה אישית נוטה להיות נרקיסיסטית ונשית. התרבות הישראלית לוקה בחוסר אנימה, תכונות נשיות. מי לא אסיר תודה לצה"ל, לחייליו, מכשיריו וכליו, שהקריבו את חייהם למען העניין הזה. מובן שיש נטייה לתרבות מסוימת, וכל ניסיון להתרחק ממנה שייך לנסיגה מהמערכה, לאגוצנטריות. זה לא אומר שבכתיבה האישית אין סיכון של אגוצנטריות, אבל הכול תלוי בשיווי משקל.
"זה מתחזק בעיקר עכשיו כשהתרבות, הדיבור האישי שלא נקרא לו תרבות, אבל הוא בעצם אחד מאופני הדיבור, התרחק מדיבור חווייתי. בפייסבוק אי אפשר להתבטא עמוק ומורכב והשיחה הבינאישית מקבלת את האופי הזה, וגם סוג מסוים של ספרות. על הרקע הזה ניתן להבין את הדחייה של אנשים מסוימים שקושרים את הפייסבוק עם עודף אגוצנטריות".
בעידן הפייסבוק והאינסטגרם, כשהמסרים אכן שטוחים, "בדידות או" הוא ספר הגות עמוק, שלא ברור לכמה קוראים תהיה סבלנות לתת למילים לחלחל בהם כדי לקלוט אותה. "אני לא משווקת את הספר", היא אומרת. "אני מנסה להעלות בשפה את חוויות החיים שלי, הקריאה שלי והדיונים שלי עם עצמי. גם אני רציתי לקבל את פרס המצטיינים העולמי, שהלאומי יכיר בי. מה לעשות שאני לא פונה לשם".
אבל ספרי הילדים שלך דווקא קונסנזוס, לעומת ספרי המבוגרים שלך הפחות נגישים לקהל הרחב.
"יש כמה פנים, והמכירה לא ענייני כי במילא לא מתפרנסים משום דבר של כתיבה. זו לא הנקודה. הנקודה היא להעלות במילים את מה שעובר בתוכי בפגישה עם העולם".
אם זה מה שחשוב לך ולא למכור ספרים, אז אל תפרסמי אותם.
"השאלה היא מה אני רוצה להביא לעולם, על מה אני רוצה לשוחח".
אמרת פעם שאת רוצה לעבוד בעבודה שיש בה כסף. לא הצלחת להתפרנס כמו שצריך?
"עבדתי באוניברסיטאות למיניהן, לימדתי בירושלים, חיפה ות"א. הנסיעות עולות יותר מהשכר ולא מכירים במורים שלא מן המניין, למרות שהם אלה שמחזיקים את האוניברסיטאות. אין לי כישרון להרוויח ולא מעניין אותי להרוויח".
זה לא עובד ככה היום.
"הבן אדם של הבנק אמר שבאמת לא הכול כסף, רק 99% מהכול. אותי זה לא מעניין. אני מדור אחר. אולי זה בגלל החינוך שקיבלתי בקיבוץ, כילדה, אבל זה לא בטוח. החברה הקיבוצית הייתה מאוד חומרנית, לא בכסף, אלא בחפצים, משרות נחשקות שיש להן אוטו בצידן".
אף שכבר שנים היא גרה בתל אביב ובמרכז, הקיבוץ ומות אביה, הסופר, עדיין חרוטים בבשרה כמו קעקוע שאי אפשר להסיר. היא נולדה בירושלים, התייתמה בגיל חמש ועברה עם אימה המורה לקיבוץ גבע ובהמשך לעין חרוד. למדה בסמינר למורים, עשתה תואר ראשון בפילוסופיה וספרות, עבדה כעיתונאית, התחתנה עם יורם טהרלב, ילדה שתי בנות והתגרשה, וכל הזמן המשיכה לכתוב בקצב מעורר התפעלות.
קשה לה להשתחרר מהחינוך הסוציאליסטי שהתייחס לכסף בבוז. כשאני שואלת אותה אם אי אפשר לחיות מתמלוגים של כל-כך הרבה ספרים, היא מביטה בי במבט נוזף. "השתנה העולם. מעט אנשים קוראים ספרים, מעט אנשים מקריאים ספרים לילדים, והילדים מעדיפים טלוויזיה. התרבות הלכה למקום אחר. אי אפשר להילחם בזה. אי אפשר ללכת נגד העולם.
"אנשים קוראים באתרים, בפייסבוק, אבל לא ספרים. אני כבר פנסיונרית. לימדתי כתיבה, ממילא לא לימדתי אותי לעשות כסף, אלא להיפך, זה מקצוע שרק מבזבזים עליו".
יש סופרים שנכנסים לאמזון ומרוויחים לא רע.
"עשרה ספרים שלי נמכרים באמזון. אני לא מטפלת בזה, יש אנשים שהם במקובלים. אני הייתי שם במשך שנים, אבל אין לי כוח להיות שם, לשלם את כרטיס הכניסה. אני גם קוראת ספרים שעוסקים בשיחה עם העולם. אני לא מתעניינת בצד הסיפורי, הרכילותי. כשהייתי צעירה חשבתי שזאת הדרך, כתבתי את 'בצל גבירתנו', 'דפנה ויולה' ו'טינו המופלאה'. בשנים האחרונות אני לא מתעניינת בלעשות את זה".
ספרי הילדים שלך לא נמכרים יפה?
"אזלו הספרים וצריך להוציא אותם מחדש, וההוצאה לא משקיעה במה שאינו בסט סלר. בספר כתבתי על איך אדם שגדל בשנות ה-50 שונה מהאנשים היום. האנושי זז הצידה ולא מקבל את החשיבות שמגיעה לו".
לאה גולדברג זוכה לכבוד יובל לאחר מותה.
"היא ניצחה את אלתרמן ושלונסקי. השפה שלה יותר נעימה ומוזיקלית מהם והתכנים על-זמניים".
היית בוחרת שוב בכתיבה כמקצוע?
"הייתי בוחרת במשהו שיביא תועלת לבני אדם - הדרכה, הנחיה. העולם השתנה וכתיבה כבר לא עושה את זה. לי לקחו את הזכות להתלונן כי הצלחתי במכירת ספרי הילדים והשירה ובמידה מסוימת גם הפרוזה. זאת אומרת שהצלחתי לשוחח עם העולם על-פי דרכי".
אישי: בת 78, גרושה, אם לשתיים וסבתא לשישה. גרה בגבעתיים
אקטואלי: בימים אלה יצא ספרה המוערך "בדידות או"
עוד משהו: הנכד שלה, עומר בן שחר, זכה בפרס האוסקר על סרט הסטודנטים "עץ מספר 3"