שמעון אלקבץ / צילום: עירד עצמון שמאייר
בבוקר פטירתו של אחד מגדולי המשוררים שלנו חיים גורי, נפגשתי עם חניכי קורס העיתונאים של גלי צה"ל. דיברנו על ערך הרעות בימים אלה, שנדמה כי כל אחד לעצמו ואני ואפסי אני שסביבו סובב העולם. הדגשתי בפני בוגרי הקורס את חמש המילים שמופיעות בשיר הרעות, שמסמלות בעיניי את עבודתו של העיתונאי: אפורה, עקשנית, שותקת, בהירה, ודולקת.
מדד האמון של החברה הישראלית בצה"ל הוא הגבוה ביותר. התקשורת, לעומת זאת, בתחתית הטבלה, ופרחי התקשורת הצעירים והנרגשים על מדים חווים מציאות מורכבת ומאתגרת. איך גורמים לעיתונאים צעירים להבין שמעבר למיקרופון באולפן הדהוי, שקירותיו מקולפים וסדוקים, נמצאים למעלה ממיליון מאזינים מדי יום?
אנו מקפידים לשוחח עמם על קדושתו של אותו המיקרופון שמאחוריו הם יושבים, על כך שמאחורי כל סיפור ישנם אנשים, בשר ודם. על כך שלא הכול שחור ולבן, אלא אלף גוונים של אפור. למטבע אין רק שני צדדים, תמיד יותר, ולעיתים המטבע אינו מתחת לפנס.
בשנתיים האחרונות, מאז כניסתי לתפקיד, אני מבקש מכל אחת ואחד מחניכי הקורס ללכת לאצטדיון הקרוב למקום מגוריהם, לשבת ביציע עם אלפי האוהדים, בטדי, בטרנר, בקריית שמונה, באצטדיון עופר, בבלומפילד וברמת גן. אני מבקש מהם: עצמו עיניים! חשבו על הקהל העצום שיחד אתכם ובכל האצטדיונים בארץ. מאות אלפים בסך הכול, וזה עדיין פחות ממספר המאזינים - מיליון ויותר - לגלי צה"ל ולגלגל"צ.
פרחי העיתונות הצעירים שגדלים בערוגת הרחובות - יהודה הימית, הדרור, ומגן אברהם ביפו - מגיעים אלינו מהפריפריה בדרום ובצפון, מהאולפנות ומהישיבות, מהקיבוצים ומהמושבים מירושלים והמרכז. פניה של התחנה - כפניה של החברה הישראלית. אני מדבר איתם על אהבת אדם, על דרך ארץ, על האמינות והאמון, שהם היכין והבועז, לסוד קיומה של התחנה.
ולאלה החוששים לגורל חופש הביטוי, לאלה המוטרדים מזיהום הממלכה השביעית, לאלה שמביטים בפרחי העיתונות שלנו וסופקים כפיים, לאלה שטוענים שהאמון בתקשורת נפגע בגלל שדרן שמשמיע את דעותיו ומחשבותיו, או מגישה שמביאה למיקרופון תובנות מקוממות, וכמובן דורשים: 'תערוף את ראשם' - להם אני אומר בקול ברור ובוטח: מי שיוצא לנוף נחשף תחת אור השמש לאינספור גוונים, מרקמים, צבעים וריחות. כולם הם חלק מהנוף, שכמוהו במדינה דמוקרטית גם לנו אסור לקטוף את פרחי הבר. ואנחנו פרח מוגן, והחוק שאומר - 'כאן אסור לקטוף! אדוני, היזהר, אל תיגע באיריס'.
ברדיו אנו עובדים על חוש השמיעה. חוש חזק ומשמעותי מאין כמותו. הפסוק "וכל העם רואים את הקולות", הוא מבחינתי בגדר ציווי. לנסות ולהעביר באופן הכי אותנטי ומוחשי את הקולות. בסוף היום, כל אחד פותח את מזוודת הערכים שהוא מביא איתו ומרכיב חלק מהפסיפס.
יוחנן בן 79 מטבריה שבוכה בשידור ומתאר מצוקה אמיתית; רחל מבאר שבע שמתייסרת על הבדידות; וילדי העוטף שחיים במציאות ביטחונית קשה ומאתגרת ובכל זאת לא זוכים לקבל טיפול מתאים בגלל כספים שלא מועברים. אלמלא שידור הקולות הללו בגלי צה"ל, אף אחד מהם לא היה זוכה למענה. התוכנית "יהיה בסדר" בהגשת אביב לביא, נעמי רביע ולינוי בר גפן מטפלת מדי חודש במאות פניות של אזרחים ורותמת את כוחה של התקשורת לטובת מי שבאמת זקוק לה. אין עוד דוגמה לתוכנית כזאת בתקשורת הישראלית.
בשנה האחרונה יצאנו עם ניידות השידור שלנו, עשרות פעמים ליישובי הפריפריה, לבסיסי צה"ל, למוקדי ההתרחשויות. אנחנו מעבירים בשידור חי, לפחות פעם בשבוע, מופע של יוצרים ישראלים. העיתונאים שלנו, אזרחים וחיילים הביאו מאות חשיפות עיתונאיות, מאות פרסומים ראשונים, שבעקבות חלקם נפתחה חקירת משטרה, שונתה מציאות לטובה, עוולות תוקנו, חוקים חדשים נחקקו - כי התעקשנו, נלחמנו לטובת הקורבנות.
כשאנו מיטיבים להביא את קולות הוויכוח מבחוץ ולעיתים גם מבית - הדבר מעיד יותר מכול על חוסנה של התחנה ועל עוצמתה. על היכולת שלנו להסכים שאנחנו לא מסכימים, כל עוד לא נחצים הקווים האדומים. זכרו את ערוגת הפרחים.
70 השנים במכונית של "שבט אחים ואחיות" שנולד בגלגל"צ, מגוללות את מסע הנדודים והתקומה של המדינה שלנו. הבית שלנו. 70 שנה הקול של המדינה. ראש הממשלה דוד בן גוריון הגדיר את מטרותיה בין היתר להעביר תקשורת ומידע בעת חירום וביטחון. 70 שנה אחרי הדברים האלה, אנחנו עדיין נמצאים במלחמה על הבית, על המדינה שלנו.
בימים סוערים כאלה, בהם אזרחי ישראל חווים טלטלות ביטחוניות, פוליטיות ומה לא - הציווי הזה רלוונטי מתמיד. הפעם אנחנו גם בקרב חברתי על דמותה של מדינת ישראל. בקרב שמתנהל בתוכנו עכשיו, לגלי צה"ל תפקיד חשוב ומכריע ביכולת להראות שאפשר להיות ביחד. שאפשר לעבור משעה לשעה - בשעה מסוימת בא לך לסגור את הרדיו, בשעה אחרת אתה אומר לעצמך "הוצאת לי את המילים מהפה", בשעה השלישית "איך לא חשבתי על זה", ובחמישית אתה לא רוצה לצאת מהרכב עד שתסיים להאזין לרננה בת התשע ורבע מכפר עזה. כל אחת ואחד מאיתנו רוצה שיהיה פה הכי טוב, אבל מה לעשות שכל אחד חושב שזה צריך להיראות ולהישמע בדיוק איך שהוא חושב. לגלי צה"ל, אזרחיה וחייליה יש תפקיד עצום ביצירת החוסן הלאומי במדינת ישראל.
התוכניות בגלי צה"ל הן ביטוי לסיפור הישראלי שלנו. העדות המוכחת שגם במים סוערים וגלים גבוהים המאיימים לעיתים להטביע אותנו - נמשיך להוביל את ספינת פס הקול של החברה הישראלית לחוף המבטחים.
הכותב הוא מפקד גלי צה"ל