טקס האוסקר של השנה היה הנגטיב של הטקס הקודם: בעוד שבשנה שעברה כולם ציפו שהסרט הזר "רומא" יעשה היסטוריה וייקח את פרס הסרט הטוב ביותר, ואז התאכזבו כשזכה בסוף סרט "בטוח" יותר ("הספר הירוק") - השנה כולם למדו לקח והימרו על הסרט "לכולם", סרט המלחמה "1917" שעשוי בתנופה קולנועית שאין שני לה, אלא שבסוף זכה דווקא הסרט הקוריאני הקטן "פרזיטים", וזכה בגדול - עם פרסים לסרט הבינלאומי הטוב ביותר, התסריט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר ופרס הסרט הטוב ביותר.
לפני שניכנס למשמעות של הנושא בפני עצמו, מדובר בחגיגה. "פרזיטים" הוכיח השנה בכל ניצחון שלו שהוא בהחלט ראוי להיקרא סרט השנה. הוא עשה היסטוריה כבר במאי, כשזכה בפסטיבל קאן והיה הסרט הדרום-קוריאני הראשון שעשה כך, המשיך לעשות היסטוריה כשנהפך ללהיט גלובלי בצורה מפתיעה, וכאשר הוא הופיע בכל עונת הפרסים בכל מקום, כולל זכייה בגילדת השחקנים האמריקאית (שגם היא הייתה תקדים היסטורי) וכמובן - הזכייה באוסקר, לראשונה לסרט שאינו דובר בשפה האנגלית, לראשונה לסרט שזכה גם בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, ולראשונה זה 60 שנה לסרט שגם זכה בפרס הגדול בפסטיבל קאן.
צעד אחרי צעד: איך זכה הסרט הקטן בדרום קוריאה בפרס הגדול מכולם?
החדשות שלחו את קהל חובבי הקולנוע לאקסטזה, ובצדק, כי מעבר לכך שמדובר בזוכה ראוי, מדובר בזוכה ראוי ומפתיע. גם אם "פרזיטים" היה סרט בשפה האנגלית, היו כמה וכמה פקטורים שעבדו נגדו - האקדמיה לא ממש זורמת עם הומור שחור ואלימות, דבר שיש ב"פרזיטים" למכביר, הוא הופץ על-ידי מפיץ קטן שלא מיומן במשחק האוסקרים, ולא היה לו אף כוכב קולנוע גדול בצוות השחקנים. כשמוסיפים לכך שהוא לא בשפה האנגלית, ההפתעה מתעצמת.
הדרך של "פרזיטים" הייתה מפתיעה לאורך כל הדרך, כמו שפורט למעלה, והשאלה "למה דווקא הוא" היא מורכבת. בניגוד לפסטיבלים, שם יש צוות שיפוט מצומצם, כאן "פרזיטים" היה צריך לזכות בקולם של אלפי אנשים בשיטת הצבעה מסורבלת, ולעשות את מה שסרטים אחרים עם באזז אדיר לא הצליחו לעשות. אז מה הסוד שלו?
מדובר בכמה גורמים שונים. גורם אחד הוא התחרות שהייתה השנה קצת "לבנה" מדי - ב-"SNL" צחקו על הסרטים המועמדים שכולם "white male rage" ("זעמו של הגבר הלבן"), והעיתונות הייתה מלאה במאמרים שמסבירים למה ניצחון של סרטים כמו "1917", "האירי" ו"היו זמנים בהוליווד" הוא המשך קיעקוע מעמדה של האקדמיה כמיושנת ומנותקת. אלא שאותם טיעונים הושמעו גם בשנה שעברה נגד "הספר הירוק", ועובדה שהוא כן זכה, למרות המקטרגים.
זה ש"פרזיטים" הצליח להגיע להישגים שאליהם הוא הגיע עוד לפני האוסקר זה עוד פקטור, אבל לא כזה שמצדיק זכייה - הרי הוא בכיף היה יכול להסתפק ב"פרס הסרט הבינלאומי" הטוב ביותר ו"וואו איזה כבוד, סוף-סוף דרום קוריאה מקבלת אוסקר". בנוסף, בשיטת ההצבעה החדשה והמסורבלת של האקדמיה עוזר גם שאף אחד לא שנא את הסרט, והוא היה נקי מרבב או מהשמצות.
אבל בסופו של דבר, הסיבה שהוא זכה זו אותה סיבה שכל הסרטים זכו: שילוב של היותו סרט אהוב ממש, ופוליטיקה הוליוודית. במאי הסרט, בונג ג'ון הו, הופיע בכל מקום בעונת הפרסים, ובכל מקום שהוא היה הוא היה מסמר הערב - ביחד עם המתורגמנית שלו, הוא היה מלא ענווה, אהבה, הומור וקסם אישי שפשוט קשה לעמוד בפניו. הוא לא דיבר על סרטו כסרט הכי חשוב והכי משמעותי, אלא דיבר ממקום של אהבת סרטים כנה.
כשהמצביעים נחשפו אליו שוב ושוב וראו איזה אדם מקסים הוא - זה בהחלט מזיז כמה אצבעות מסרט אחר שהם אהבו באותה מידה לכיוונו של הבמאי המקסים והצנוע. בסופו של דבר, כמו הרבה דברים, האוסקרים זה משחק של לחיצת ידיים לאנשים הנכונים, ובונג במהלך הטקסים של חודש ינואר פשוט לחץ מספיק ידיים לאנשים הנכונים.
האקדמיה לא השתנתה בין לילה
ועכשיו, רגע אחרי שהחגיגה מסתיימת, צריך לזכור שעם כמה שהרגע הזה הוא ניצחון, הוא כנראה הניצחון הכי גדול שיהיה בעשור הקרוב, ושבשנים הקרובות יותר סביר שלא נראה דבר כזה, מאשר שעכשיו כל שנה יזכה סרט ממדינה זרה אחרת.
הרי כבר היינו בסרט הזה - ב-2009 זכה לראשונה סרט של במאית בפרס הסרט הטוב ביותר ("מטען הכאב" בבימויה של קתרין ביגלו), האקדמיה טופחת לעצמה על השכם שהיא ניצחה את הסקסיזם, ואז למשך עשור יש בדיוק חמישה סרטים של במאיות שמועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר מתוך עשרות סרטים ובדיוק במאית אחת שהייתה מועמדת כל העשור על בימוי.
כי האקדמיה, והתחום שמסקר אותה, מצליח להחזיק כל פעם כדור אחד באוויר, ובשנייה שהם שוכחים לשים לב במיוחד לסרטים של במאיות, אז הן פשוט נעלמות מהראדר. ואחרי שהשנה הודגשה בטקס שוב ושוב הפאשלה של האוסקר שהם לא העמידו אף אישה השנה על בימוי, נראה כי בשנה הבאה וכנראה גם כמה שנים לאחר מכן יהיו בסימן "לשים לב לסרטים של נשים ולדחוף אותם כמה שיותר", וסרטים בינלאומיים, ייתכן, יידחקו הצידה - גם אם הם יהיו ברמה של "רומא" או "פרזיטים".
אפשר לשים לב לזה בפרסי המשחק - פרסים ראויים בסך-הכול, אבל משעממים, צפויים ולא ממש "הרפתקנים". רנה זלווגר זכתה הן בגלל שהיא גילמה את סוג התפקידים שהאקדמיה אוהבת (גילום של דמות אמיתית ברגעי משבר והתמודדות עם אלכוהוליזם), וגם כדי לתגמל את ג'ודי גארלנד בדיעבד על כך שהיא אף פעם לא קיבלה אוסקר "אמיתי"; והאקדמיה העניקה אוסקרים לשלישיית לורה דרן, בראד פיט וחואקין פיניקס על הופעות טובות מאוד בסרטים "בטוחים", ובעיקר על כך שהיא ממש מחבבת אותם ואת הקריירה הקולנועית שלהם.
השמרנות של האקדמיה הציצה בצורה בולטת יותר בפרס סרט האנימציה הטוב ביותר - שם התמודדו סרטים מקוריים שנעשו באהבה ובתשומת-לב של מלאכת אומן, והפסידו לפרק מספר 4 בזיכיון מוכר של פיקסאר (שאומנם רחוק מלהיות רק מסחטת כסף, אבל לא מספיק רחוק), כי ככה זה - קטגוריית האנימציה היא קטגוריית הבית של דיסני ופיקסאר, ולא משנה מי המתמודדים.
ומדי פעם להגדרות כמו שמרנות או קידמה אין משמעות - האם הזכייה של "ג'וג'ו ראביט" על פני "נשים קטנות" היא הוכחה לכך שהאקדמיה מעדיפה גברים על פני נשים שוב פעם, או ניצחון של סאטירה חתרנית שמציגה ילד נאצי קטן כגיבור ואת היטלר כחבר הדמיוני שלו, על פני דרמה תקופתית שהיא סרט לכל המשפחה? אם גרוויג הייתה זוכה, האם הסיפור היה ששוב פעם מועמד לבן ניצח מועמד בן מיעוטים? בקרבות השמרנות נגד הקידמה, הרבה פעמים אין באמת מנצח ברור.
בסופו של דבר, יש אנשים שיושבים, רואים סרטים ונהנים מהם
הטקס עצמו גם ביטא את חוסר ההחלטיות של האקדמיה בנושאים האלה, ובעיקר - את הפחדנות לקחת עמדה חד-משמעית בתקופה שכזאת. פרט למונולוג הפתיחה של כריס רוק וסטיב מרטין שנמשך דקות ספורות, נראה כי טקסי המעבר נועדו להיות כמה שפחות מעוררי מחלוקת - בלי עקיצות לאקדמיה, בלי מתקפות פוליטיות, רק הומור חביב ושטותי על עסקי הקולנוע שתצטרך להתאמץ קשה מאוד כדי להיעלב ממנו. האם זה מבטא את ההתיישרות של האקדמיה עם מסרי הפוליטקלי קורקט או את חוסר האומץ של האקדמיה לקחת צעדים משמעותיים רציניים ולצאת עם אמירה חזקה בתקופה שכזאת? התשובה היא, ככל הנראה, בעיניי המתבונן.
הרי מי שיכריז היום שהאקדמיה בעצם כן פתוחה ומגוונת, הם אותם האנשים שבכו והספידו את האקדמיה כמחוז שמרני לפני שנה על הבחירה ב"ספר הירוק". ומה לעשות, האקדמיה לא משנה את כל פניה בשנה אחת. ייתכן כי בשנה הבאה יזכה שוב מועמד "שמרני" בעיני המבקרים והצופים, או כזה שלא מספיק אמיץ, כי למרות שהשיח סביב האוסקר הוא תמיד פוליטי, צריך לזכור שהמשחק הוא לא רק כזה. זה ש"1917" נדחק לפרסים "הטכניים" (צילום, מיקס סאונד, ואפקטים מיוחדים) במקום לזכות בפרסי הבימוי והסרט הטוב ביותר, וזה ש"האירי" יצא מהטקס בידיים ריקות, זה לא עניין של דילוג על סרטים שמרנים מדי והתכחשות והתעלמות גורפת מ"סרטים של גברים לבנים זקנים", כי אחרת הם לא היו מעמידים אותם מלכתחילה.
בסופו של דבר, יש אנשים שיושבים, רואים סרטים, נהנים מהם (או שלא) ומצביעים בעדם (או שלא). "הספר הירוק" היה להיט לא קטן, ורוב האנשים ששנאו אותו היו בעמדות קולניות, אבל יותר מהם היו האנשים ששתקו ולמרות המתלוננים, אהבו אותו. "פרזיטים" היה להיט לא קטן, והפעם גם האנשים הרועשים וגם האנשים השותקים מתו עליו.
בשנה הבאה אולי המטוטלת שוב תחזור לבחירות "בטוחות" יותר. ואם זה יקרה, נתנחם ברגע המתוק והמקסים שבו הוכרז ש"פרזיטים" זכה כסרט הטוב ביותר, וצפינו בהיסטוריה של האוסקר ברגעי אמת.
