כ-50% מחברי הכנסת בכנסות האחרונות לא עברו שום תהליך בחירה. אלא מונו על ידי ראש מפלגתם או על ידי הנהגה מצומצמת של המפלגה. ולכן בבואם לשרת בכנסת הם אינם יכולים להצביע נגד עמדת מנהיג מפלגתם או נגד ההנהגה המצומצמת של המפלגה. למעשה הם נאלצים להצביע עבור בעד כל החלטה שהמנהיג ירצה אחרת, יבולע להם וימצאו את עצמם מחוץ לכנסת הבאה.
גם כאשר מתקיימים בחירות פנימיות במפלגה כגון הליכוד, העבודה, הבית היהודי או מרצ, המצביעים הם חברי המפלגה וכך מורכבת הרשימה של המועמדים לכנסת. שוב לציבור הרחב אין כל השפעה על בחירתם של חברי הכנסת ולכן הנאמנות של הח"כים נתונה למפלגה בעדיפות ראשונה. לכן כאשר יש התנגשות בין האינטרס של הציבור לאינטרס של המפלגה, רובם יצביעו כפי שהמפלגה רוצה, גם כשזה נגד טובת הציבור.
המצב החמיר עוד יותר בעקבות התקנון הקואליציוני הדרקוני שהונהג בשנים האחרונו, על פיו בוחרי הקואליציה חייבים להצביע רק על פי החלטות הממשלה ולא משנה מהי עמדתם. זה הופך כמובן את כל הדיון של חברי הקואליציה בכנסת לצחוק כי לא משנה מה הם אומרים בדיון, בסוף הם יצביעו כפי דרישת הממשלה. דהיינו, היכולת של חבר כנסת להיאבק על אינטרס ציבורי, כאשר זה נוגד את עמדת הממשלה, שואפת לאפס. כך גם ביחס למפלגות עם מנהיג אחד שמרכיב את הרשימה של מפלגתו לכנסת. היכולת של חבר כנסת להיאבק על עמדתו לטובת הציבור כאשר מנהיג מפלגתו חושב אחרת שוב שואפת לאפס.
בדמוקרטיה נורמלית הריבון הוא העם והעם בוחר את נציגיו לפרלמנט כדי שייצגו אותו, כך שהפרלמנט במדינה דמוקרטית הופך להיות הריבון, כי אי אפשר לנהל את המדינה בדמוקרטיה ישירה. דהיינו, שכל האזרחים יהיו שותפים להחלטות כאשר הפרלמנט הוא הריבון והממשלה היא הגורם המבצע את החלטות הפרלמנט. בישראל לצערי התהפך הגלגל, הריבון הפך להיות הממשלה והפרלמנט (הכנסת) הפכה להיות חותמת גומי של הממשלה. כך שהממשלה יכולה לקבל את כל ההחלטות ולחייב את הכנסת להצביע עבורן.
זה לא היה המצב בכנסות השונות בעבר. חברי הכנסת היו הגורם הקובע ומחליט מה לאשר גם אם זה בניגוד לעמדת הממשלה. ח"כים רבים, כולל אותי, העבירו חוקים רבים בכנסת גם בניגוד לממשלה והממשלה בלית ברירה הצטרפה בדרך כלל לחוקים בקריאה השלישית או נאלצה לקבל את החוק על פי החלטת הכנסת, גם כשזה נגד עמדתה.
דוגמה לחוקים שהעברתי בכנסת בניגוד לעמדת הממשלה: חוק יום חינוך ארוך, חוק הטלוויזיה בכבלים, ביטול מס רכוש על קרקעות, העלאת שכר מינימום ועוד. כיום מעט מאוד חברי כנסת מעיזים להצביע נגד עמדת ממשלתם או נגד עמדת מנהיגם. בני בגין הוא דוגמה מצוינת בממשלה הקודמת, בעבר זה לא היה חריג כלל, חברי הכנסת הרגישו מחויבות לנושאים שונים מול הציבור וייצגו אותו בכבוד.
הדרך לתקן את המצב היא לעבור לבחירות אישיות אזוריות בהן יבחרו חברי הכנסת באזורי בחירה ישירות על ידי הציבור, כך שאכן יוכלו לייצג את הציבור בוחריהם כפי המקובל בארה"ב , בארצות אירופה ובמדינות רבות אחרות בעולם.
הסיכוי לכך שזה יקרה הוא קלוש, כי המפלגות הקטנות והבינוניות לעולם לא יתנו לזה יד, כי המשמעות היא היעלמותן של מפלגות אלה. התקווה היחידה היא שתקום ממשלה עם רוב מוחלט בכנסת ללא מפלגות סקטוריאליות שתוכל לקבל החלטה על שינוי שיטת הבחירות לבחירות אישיות לכנסת ולראש הממשלה. תקווה זו יכלה להתקיים אם בבחירות האחרונות הייתה קמה ממשלה של הליכוד וכחול לבן, שביחד הן יותר מ-60 מנדטים ללא שותפים אחרים. מה שיכול לחזק את הסיכוי הוא דרישה ציבורית ומאבק ציבורי להשגת מטרה זו אשר תשנה מהותית את כל החיים בישראל לטובה.
הכותב הוא ראש ההתמחות במנהיגות אסטרטגיה וניהול בכיר בתוכנית ה-MBA, במרכז האקדמי רופין, לשעבר שר בממשלות ישראל (בין השאר כיהן כשר האוצר ושר המשפטים)