ח"כ יאיר גולן / צילום: כדיה לוי, גלובס
חברת-הכנסת ושרת המשפטים לשעבר, איילת שקד, קוראת לסיפוח מיידי של יהודה, שומרון ובקעת הירדן, ותולה את דחיפות העניין בפרסום תוכניתו של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, כאילו טמונה בתוכנית הזדמנות סיפוחיסטית נדירה. כמי שפיקד על אוגדת איו"ש, ודאג לשלומם ולגורלם של הישראלים שחיים בשטחים, עליי לומר, שזו קריאה מוזרה של לשון התוכנית, ופרשנות תמוהה מבחינת האינטרס הישראלי.
נתחיל ב"תוכנית המאה" עצמה. התוכנית נאמנה לעקרון "שתי מדינות לשני עמים" בשטחי ארץ-ישראל המנדטורית. התוכנית, בשונה מקודמותיה, מכירה בהתיישבות היהודית ביו"ש ובבקעת הירדן, אך דורשת פיצוי טריטוריאלי לפלסטינים על-חשבון שטחים במערב הנגב; כחמישית עד רבע משטחי איו"ש ובקעת הירדן יסופחו לישראל (1200-1400 קמ"ר), והפיצוי בנגב יהיה בסדר גודל דומה. התוכנית אינה מכשירה סיפוח מיידי, אלא קוראת להקפאת המצב בשטח לארבע שנים - פרק זמן שבו ידונו הישראלים והפלסטינים באופן יישום התוכנית. ניתן להבין את מאוויי הלב של הימין הקיצוני, אך תימוכין אין להם, גם לא בתוכנית הזו.
שקד והימין הקיצוני מנסים להלך עלינו אימים עם תחזיות אפוקליפטיות, שלפיהן חזרה למו"מ עם הפלסטינים משמעה חזרה לימי הטרור של אוסלו, וכי הקמת מדינה פלסטינית תיצור מציאות בלתי אפשרית שבה כל ישראל תהיה תחת איום הרקטות והטרור. בימין מפגינים דטרמיניזם היסטורי תמוה - מה שהיה הוא שיהיה, ולא יכול להיות אחרת.
כמי שלחם בגל הטרור שליווה את הסכמי אוסלו, איני מציע להימנע מהפקת לקחים הכרחית מאוסלו ומההתנתקות. אבל ראוי לציין כי מה שמאפשר את תביעת הסיפוח היום, הם הישגי אוסלו וההתנתקות של העבר. ודווקא ראשי הימין המתנחלי המכריזים על הצורך המיידי בסיפוח, הם הנהנים הראשיים מהישגי אוסלו וההתנתקות.
הסיבה המרכזית לכך שהאזרח הישראלי אינו חש את נטל השליטה בעם אחר, היא הפרדת מרקם החיים, והקטנת מרחבי החיכוך - שני ההישגים המרכזיים של ישראל בשנים 1993-2005. מעניין מה היה חושב עם ישראל על המשך השליטה בפלסטינים ופרויקט ההתנחלות, לו היינו ממשיכים כיום ללוות שיירות אזרחים בדרכן לנצרים, או לנסוע מירושלים לעלי דרך רמאללה ומחנה הפליטים ג'ילזון, על החיכוכים הביטחוניים הנלווים לכך.
שקד מתעלמת או שוכחת את הימים הקשים של שהייה ברצועת עזה, את מוצב אורחן המתפוצץ, גופות החיילים על ציר פילדלפי. כנראה, היא לא הכירה את חוויית פיזור ההפגנות האלימות בכיכרות רמאללה, או במ"פ בלטה הידוע לשמצה - אלימות מוכרת למי ש"זכה" להילחם ביו"ש בשנים שקדמו לאוסלו. אבל אני זוכר, זוכר היטב.
לפי שקד והימין המשיחי, הקמת מדינה פלסטינית "תהיה הקמת איראניסטן בלב מדינת ישראל, ולכך לא נסכים". אנחנו, אנשי השמאל ואנשי המרכז, נעשה הכול כדי לבצר את ביטחונה של ישראל ומעמדה, ולכן לא נסכים לסיפוח של 2.5 מיליון פלסטינים למדינה. מעניין, שלפי שיטת שקד הפלסטינים קיימים רק בדיון על האיומים, אך מרגע שעוברים לדיון על סיפוח שטח, הם נעלמים מעל פניו באורח פלא. מכל זווית שנבחן אותו הסיפוח נוגד את האינטרס הישראלי - מדינית, כלכלית, ביטחונית וחברתית. הסיפוח הוא ראשית חורבן ישראל, סוף החלום הציוני על מדינה דמוקרטית עם רוב יהודי מוצק, ומעשה בלתי מוסרי בעליל, שיכתים לנצח אותנו, את ילדינו ואת ילדיהם. הסיפוח אינו "שלב חיוני בהתפתחות מפעל הציונות" מכיוון שהפלסטינים לא ייעלמו באמת מהשטח כמו ששקד מקווה. הם שם, ואנחנו כאן, ולכן חייבים למנוע את הסיפוח.
מו"מ עם הפלסטינים אולי לא מבטיח את סיום הסכסוך, ואולי עוד נדע שנים קשות ביחסינו עם הפלסטינים, אבל, וזה אבל משמעותי ביותר: מבחינה מעשית, סיפוח הוא חיסול המפעל הציוני, ומעשה אנטי-יהודי מבחינה מוסרית. אם לכך עורג הימין המשיחי, לא עתיד הציונות עומד לנגד עיניו.
הכותב אלוף (במיל'), שימש כסגן הרמטכ"ל, מכהן כחבר-כנסת מטעם העבודה-גשר-מרצ