צילום: יונתן בלום
א. השבוע הלכנו בהרכב משפחתי מלא למשרדי רשות האוכלוסין וההגירה לחדש דרכונים לילדים. לכאורה, עניין ביורוקרטי פשוט, סידור שלכל הדעות אמור לעבור חלק וללא אירועים מיוחדים. באים, לוקחים מספר, מחכים בתור, מקבלים שירות, הולכים הביתה, ושוכחים מכל הסיפור לכמה שנים. ככה זה אצל אנשים אחרים אולי, אצלי מדובר בעניין שונה לחלוטין. עבורי, זיכרון המעמד של חידוש דרכונים לילדים הוא פצע פתוח בנפש, או לפחות שריטה, וכל ביקור הוא שק של מלח הנשפך על השריטה הצורבת. בכל פעם שאני עובר ליד סניף של רשות האוכלוסין וההגירה, אני נזכר ביום שבו איבדתי את זה בתור לחידוש דרכונים במשרד רשות האוכלוסין וההגירה.
מדובר בחוויה ישראלית יומיומית ומוכרת: התחושה שאתה פשוט לא יכול לסבול להיות עוד רגע אחד במקום הזה ובתור הזה עם האנשים האלה, קוצר רוח, עצבנות, נשימה מוגברת, הזעה והתנהגות כאוטית. אתה קם, יושב, מברר אם בצג אחר מכריזים על מספרים אחרים. כשפקיד לוקח שלוק מים בזמן העבודה, אתה דורש לראות את האחראי. אתה בולש אחרי כולם, כי כולם נגדך, כולם עוקפים, המדינה חרא, שום דבר לא זז, השעונים הולכים אחורה והלָבָּה שבתוכך מבעבעת. אם היה לך הומור בשלב כלשהו בחיים, הוא אוּכַּל בלהבות. עיניך רושפות אש ואתה ממלמל כמו המשוגעים שהיו כשהיינו ילדים. אני מתאר את זה בלשון הווה אף שהכול קרה לפני שנים, ובגוף שלישי כי זה באמת היה כמו לראות מישהו אחר, מישהו שאתה שונא, אבל זה אתה. "בתוך כל אחד מאיתנו קיימת ישות אחרת שאין אנו מודעים אליה", כתב קרל גוסטב יונג בעקבות אותו אירוע במשרד האוכלוסין וההגירה, "והיא שונה לחלוטין מן המושג שיש לנו אודות עצמנו".
עד כאן הכול עוד בסדר, פחות או יותר, אבל אז אתה מתחיל להוציא את כל המררה שהצטברה גם על הילדים שלך, שמביטים עליך בתימהון מהול במבוכה - הם כל-כך מעצבנים! - ועל האישה שאתה אוהב - זה הכול בגללה! הם לא עושים שום דבר כמובן, מלבד לנסות להרגיע אותך בהתחלה - יש יותר מטריף מזה? - ואז להתחזות לאנשים שלא מכירים אותך - מה שבכלל מוציא אותך מדעתך. סידור פשוט שיכול היה להיות חוויה מגבשת הופך בגללך למחזה אימה.
זה מה שהיה, לא שריטה גדולה מי יודע מה - זה לא שהשתתפתי ברצח עם - אבל שלי. כמו אות קין היא מוטבעת לי בצד הפנימי של המצח, איפה שרק אני רואה ועכשיו גם אתם.
לפני כחודש, כשהתברר שעליי לחזור למקום הפשע למטרות חידוש דרכונים, החלטתי: הפעם הכול הולך להיות שונה בתכלית השינוי. זו תהיה חוויה מתקנת!
ב. מצבה של הפועל פתח תקווה בכדורגל ופרשת השבוע הם שניים מהנושאים שאני ממשיך לעקוב אחריהם אף שהם כבר מזמן לא באמת מעניינים אותי. לא יודע, אולי הם לוחשים לי שפעם הייתי ילד דתי בפתח תקווה, קצת כמו העבדים שהיו לוחשים ממנטו מורי, זכור שתמות, על אוזני הקיסרים. זכור מאיפה באת, לוחשת בתוכי הפרשה, דע לאן אתה הולך, עונה לה הקבוצה.
הקבוצה הפסידה השבוע 2:1 להפועל עכו ומדשדשת במקום ה-11 בטבלת הליגה השנייה. פרשת השבוע: יתרו. האירוע המרכזי בפרשה הוא מעמד הר סיני, אבל עם כל הכבוד ללוחות הברית, האירוע החשוב יותר בעיניי מופיע בתמצות בתחילת הפרשה: המצאת הביורוקרטיה. יתרו רואה את משה עובד קשה ואומר לו, ג'ינג'י, למה לא תבנה מערכת? שים שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות שיטפלו בכל השיט בשבילך, ותן לי לחזור לארצי. ויאמר משה: אוקיי, בומר. ומאז כולנו עומדים בתורים.
ג. בקיצור, חודש לפני התור ברשות האוכלוסין נשמתי עמוק, נרגעתי, תרגלתי מדיטציה ולחשתי מנטרות. התכוננתי לכל תרחישי האימה האפשריים שיכולים לקרות ושרטטתי את הדרך החיננית ביותר לצאת מכל מצב. שיננתי את תוכנית הבניין ואת סידורי האבטחה, שמתי תזכורת. כל מה שהייתי צריך זה להביא את הדרכונים ולבוא בזמן. בדבר אחד צדקתי, זו אכן הייתה חוויה מתקנת, הבעיה שמי שתיקן אותה הוא אני.
איחרתי. לא לגמרי לא באשמתי, אבל האשמתי את גלית. המאבטח בכניסה ערך חיפוש מדוקדק בתיק של הילד, מצא שם דברים ששכחנו שאבדו ולקח זוג מספריים קטנים. בשלב הזה עוד שלטתי בעצמי ואף צברתי ביטחון ברוגע שלי. אומנם התפרצתי על הילד והאשמתי אותו שהתיק שלו כבד מדי, אבל הרגשתי שמחליקים לי את זה.
פספסנו את התור שלנו ונאלצנו להמתין קצת. הרגשתי שהכול הולך לפי התכנון, אומנם המספרים התקדמו לאט ובחוסר היגיון - למה 1628 נכנס לפני 1567 לעזאזל?! - אבל לא נתתי לזה להעכיר את שלוותי. אני בטוח שגם העובדה שקמתי ופסעתי באיטיות ברחבי החדר לא נראתה לאנשים כאילו אני ממהר לאנשהו. יכול להיות שקצת התלוננתי, אולי באוזני כל מי שהיה שם, אבל חשבתי שלאף אחד זה לא מפריע. אני בטוח שגם זה שחזרתי ואמרתי שאני מעדיף להיות כלוא בתאי הדוודים של הדיימונד פרינסס מוכת הקורונה מאשר לחכות במקום הזה עוד יותר מדקה אחת, נתפס כבדיחה, מאלה שלא צוחקים מהן בקול, רק בלב. עמוק מאוד בלב.
התור דווקא היה בסדר גמור. מהבחינה הזו, המדינה השתפרה בשנים האחרונות. אני בוהה במשפט הקודם, תוהה אם למחוק אותו. לא פעם קרה לי לאחרונה שאם אני אומר משהו טוב על המדינה קוראים לי שופר וביביסט. שיהיה. אומנם יש מן הדכדוך בלהיווכח שהמדינה מתפתחת יותר מהר ויותר יפה ממני, אבל מצד שני, אני רק בנאדם אחד, אתם יותר מתשעה מיליון.
כשהגיע תורנו, התברר ששכחתי בבית את הדרכון של הילדה. לתרחיש הזה לא התכוננתי. כנראה ששכחתי אותו יחד עם הנשימות, כי ישר האשמתי אותה - מי שם כיסוי על דרכון?! מה זו השטות הזה, למה דרכונים צריכים כיסוי, מה הם, ספה?! - אבל שמתי אותו בערימה עם שאר הדרכונים, אמרה הילדה. אז למה בתחתית הערימה!, הוכחתי אותה. ובכלל, הוספתי, ערימה, אפשר לחשוב, ארבעה דרכונים! ראית פעם ערימה בחיים שלך?
שתיקה השתררה במשרד הקטן. הפקידה, שירן, הביטה בי במבט שגרם לי להודות על העובדה שאני לא יודע לקרוא מחשבות. מסטיקים דבוקים לסוליות נעליים מקבלים מבטים עם יותר אמפתיה. במכה אחת הבנתי מה אני ומה עובר על שירן, לראות בכל יום מי יודע כמה ישראלים כמוני. זה ניער אותי לגמרי מהסיטואציה וניסיתי לאתר את שאריות ההגינות והכבוד העצמי שלי שנותרו מפוזרים על הרצפה. יכולים לעזור לי לאסוף, שאלתי את המשפחה. הם בתור לשינוי שם משפחה, ענתה שירן.
ד. במסך הטלוויזיה שהיה תלוי על הקיר שודר ללא קול אייטם לכבוד יום האהבה שחל בסוף השבוע הזה. לפי הכתוביות בתחתית המסך, דנו שם על המקומות הכי רומנטיים שכדאי לבלות בהם את יום האהבה. משרדי רשות האוכלוסין היו במקום השישי. רשמתי לפניי את חמשת המקומות הראשונים.
נקווה שלא יהיה שם תור.
הרהור: עם כל הכבוד ללוחות הברית, האירוע החשוב יותר מופיע בתחילת פרשת השבוע (יתרו): המצאת הביורוקרטיה.