אייל שכטר/ צילום: כפיר זיו
כל אמן חפץ הכרה, פרסום וכסף שואף להגיע לפסטיגל. ההזדמנות לשיר עם כוכבים גדולים כמו איתי לוי, נועה קירל ודומיהם נותנת שדרוג למעמד, הקפצת שכר משמעותית ותמונות מעולות לאינסטגרם. אייל שכטר, איש פרינג' בנשמתו שמשחק עכשיו ב"חופש מוחלט" בתיאטרון תמונע, לא שייך קטגורית לקבוצה הזו ולכן היה בהלם כשקיבל בשנה שעברה מהפקת החנוכה המשומנת הזמנה לפגישת עבודה.
מכיוון שאין לו יומרות של אידיאולוג תרבות מתנשא, הוא הלך לשמוע במה מדובר, והופתע. "הייתי בשוק איך הם חשבו עליי, איש ששתי הרגליים שלו נטועות בפרינג'. שיחקתי בלא מעט סדרות ילדים ונוער כמו 'יומני החופש הגדול', 'אובוי' ו'כדברא', והסדרות האלה משודרות בשידורים חוזרים אז זוכרים אותי משם", הוא אומר, ואני תוהה איך שיער השיבה הקצר והלוק ההיפסטרי המהורהר מתחברים לחבורת האגו שהתקבצה לדפוק קופה נאה בחמש הופעות ביום.
"אמרתי לעצמי שקודם כול אני רוצה לבדוק. בחיים לא הייתי בהפקה בכזה סדר גודל. רציתי לדעת מה זה. ב'כתב פלילי', שהייתה הפקת טלוויזיה גדולה, והכול היה סביבי במשך שלושה חודשים, 12 שעות ביום, זה לא היה אותו דבר. פגשתי בפסטיגל אנשים מאוד נחמדים ולרגע לא הרגשתי שאני יושב מול מכונה ענקית. הם נתנו תחושה שהם רוצים שארגיש נוח.
"ישבתי עם חנוך רוזן והתחלנו לבנות את הדמות של הבעלים של מועדון הבאולינג שגילמתי, אחלה תפקיד, לא כוכב או משהו. עשינו את החזרות שלנו בחדר חזרות, אחר כך בהיכל שלמה וכל פעם הצטרף עוד אלמנט: שולחן באולינג, רקדנים, מוזיקה, הכול נוהל במקצוענות ונינוחות".
כמו בכל שנה, גם הפקת "פליי פסטיגל" 2019 הפכה למפגש הפסגה של הטאלנטים הלוהטים של הרגע, בין היתר, איתי לוי, עדן בן זקן, נועה קירל, מרגי, אליאנה תדהר, קווין רובין, שירה לוי, והאאוטסיידר - אייל שכטר. "אני מניח שכל אחד מרגיש מוזר בסיטואציה הזאת. מהר מאוד הבנתי שקווין רובין ואראל צברי מצחיקים נורא, אבי קורניק הוא איש עם נשמה גדולה, ונועה קירל היא מהאנשים הכי אדיבים ומלאי תשוקה לבמה שהכרתי. כשרוגל אלפר כתב עליה ב'הארץ' שהיא 'זיהום תרבותי', חשבתי לעצמי שמעבר לעובדה שהיא נערה בת 18 שקוראת את זה, מה גרם לך בקצות האצבעות לכתוב את הרשע הזה? כולם היו נעימים וסבבה, אבל היו רגעים שלקחתי הצידה, כי האנרגיה שלהם הייתה גדולה עליי. הראש שלי היה עסוק בדברים אחרים, פחות בצחוקים, ותמיד חזרתי לשם בכיף".
העומס מטורף.
"לאדם כמוני, שהוא אבא יחידני לשתי בנות, זה הרבה יותר קשה וזה העסיק אותי. לא הייתי בבית במשך חודשיים וחצי, הגעתי נורא מאוחר. יעלה, הקטנה, הייתה מעודדת אותי, 'זה עוד מעט נגמר', והן היו איתי שם לא מעט".
זאת קריעה, אבל כלכלית - הפסטיגל משתלם.
"סבבה לגמרי. זה לא מאפשר לי לצאת לפנסיה מחר, ממש לא. אני עובד קשה והבנתי שאני חייב לעבוד ככה".
המחזה החדש "חופש מוחלט", עיבוד לספרו של פבלו קאצ'אז'יאן שעלה ב"תמונע", בעיבוד ובימוי של אלמה וייך חושן ונוגה אלקין אפרת, הוא הכי רחוק שאפשר מהפסטיגל. מחזה רזה בסגנון "מחכים לגודו", על שני האנשים האחרונים ביקום וירטואלי, א' ו-ב', דורון צפריר ושכטר, שבחיפוש אחר הדרך הביתה פוגשים דמויות וירטואליות, הורגים, מתאהבים ובורחים יחד.
שכטר, שהביא את הספר בעצמו לתיאטרון, זורח כשהוא מדבר עליו: "הספר הצחיק אותי נורא. יש משהו בכתיבה שלו, ממש כמו מחזה, שמתאר את חוסר התוחלת בחיים. הם לא יודעים איפה הם נמצאים, לא הולכים לשום מקום, הורגים אנשים ולא מרגישים כלום, בלי טיפת חרטה. בתוך זה מסתתר פחד נוראי מהעולם שבו הם נמצאים. זה קומי נורא".
לי זה נשמע מדכא.
"הבמאיות העבירו את זה לעולם שהוא סוג של אפליקציה, אלגוריתם שרוצה להבין מה המשמעות של חופש מוחלט ומאפשר להם לבחור כל מיני דברים כדי להרגיש אותו. שני האנשים האלה נאחזים באנושיות כדי לשרוד את העולם. זה בעצם העולם שלנו. הרי אנחנו מדברים עם אנשים דרך המסכים ברשתות החברתיות. יש להם פנים ודעות אבל יכול להיות שזה בוט. מישהו מתאר טיול שלו בקוסטה ריקה עם צילומים של מפלים, ולך תדע אם הוא היה שם בכלל, או מישהו מספר על חולת סרטן שכל לייק שתיתן לה שווה שקל, ומתברר שהוא רוצה להגדיל את כמות הלייקים שלו".
מה זה בשבילך חופש מוחלט?
"משהו אוטופי שלא אפשרי באמת. לרצוח מישהו? לפעול נגד כל החוקים המוסריים?".
אולי להיות הכי קרוב לעצמך.
"אני עושה פחות או יותר את הדברים שאני הכי רוצה - מוזיקה, תיאטרון וקולנוע, אבל יש לי ילדות שאני צריך לטפל בהן, חובות וחשבונות, ואני לא יכול לחיות באוטופיה של אמנות בלבד. אני חייב - וכאן החיבור בין החופש המוחלט לאושר - את האין חופש כדי לחוות אותו. בגדול, כל דבר שאני בוחר לעשות זה חופש, אבל תמיד מתלווה אליו אוסף של כללים וסייגים. וזה היופי של ההצגה, שמעלה הרבה אופציות והמכונה מוצאת בסוף פתרון, שכדי לדעת מהו, צריך לצפות בהצגה".
הצגה כזו לא יכולה לעלות בתיאטרון הרפרטוארי, היא מתוחכמת מדי.
"אני מאמין שכל מה שאני עושה יכול להיות ברפרטוארי. הייתי בהבימה שלוש שנים ועזבתי לפני שש שנים. לא מזמן קלטתי שלא הבנתי בכלל איך זה עובד. שתוך כדי שאני משחק במחזה, אני צריך לדבר עם הבמאים ולרוץ אחרי התפקיד הבא. בשיחת הסיכום עם אודליה פרידמן המנכ"לית היא אמרה לי, 'אנשים באים והולכים'. אמרתי לעצמי, זה לא באמת מקום שרוצה אותי, אתם צריכים לרצות אותי באמת. אני לא מוכן להיות זנב לאריות. בחיים לא הייתי ככה, לא מוכן לקבל פירורים, לגנוב משהו מהצלחת. רוצה להיות במקום שמכבד אותי ואני מרגיש בו חשוב, ושם לא הרגשתי בטוח".
אבל שם יכולת, לפחות תיאורטית, להרוויח משכורת נורמלית. בפרינג' השכר מגוחך.
"אני עובד יותר קשה, אבל מגיע אמנותית למקומות שלא הייתי בהם קודם. אני משחק בפרינג' המצוין של ב"ש, בתיאטרון העברי".
ואתה עדיין מופיע עם להקת "אבטיפוס".
"הוצאנו אלבום ב-2015 ואנחנו עובדים על שירים חדשים. תראי, אנחנו לא במשחק. אשמח אם שיר שלנו יושמע ברדיו, כי זאת עדיין חותמת ההכשר שהשיר מצליח, אבל זה לא קורה, כי 20 שנים לא עשיתי מוזיקה כמו, נגיד, חמי רודנר, שכש'איפה הילד' התפרקה הוא יצא לקריירת סולו. אני עזבתי לגמרי ועברתי לתיאטרון, לטלוויזיה ולקולנוע, והיום אנחנו עושים מוזיקה אלקטרונית כי זה מה שאנחנו אוהבים. עוד מעט ימלאו 25 שנים לאלבום הראשון שלנו 'מה החזאי מבין'".
אתם מתכננים הופעה חגיגית?
"כולנו רוצים. לא יודע אם זה יקרה. כרגע היומן שלי די מלא. אני עובד על מחזה חדש ב'תמונע' על שפן הסופר, דמות לא ידועה בתנ"ך, וכשזה ייגמר, אני עובר לפרינג' ב"ש לשחק ב'הדה גבלר', ובינואר 2021 אתחיל לעבוד על מחזה גדול ב'תמונע' עם נאווה צוקרמן, שככל הנראה 'אבטיפוס' יכתבו לו את המוזיקה ואמור להיות ספינת הדגל של העונה".
ויש את הפסטיגל הבא.
"השנה הפסטיגל חוגג 40 שנים ובטח יאספו את כל הכוכבים הגדולים, ואני לא אחד מהם וסבבה לי עם זה לגמרי. הייתי בסרט הזה ב'אבטיפוס' כשלא יכולתי לזוז לשום מקום וזה לא כיף. האנונימיות היחסית היא ברוכה".
אישי: בן 55, רווק ואב לשתיים. גר בת"א
אקטואלי: משחק בהצגה "אושר מוחלט" בתיאטרון תמונע. ההצגות הקרובות בתאריכים 17-18.2, 3-4.4.