אלונה בר און / צילום: אופיר פרץ , גלובס
לפני פתיחתו, נסביר שהראיון הזה הוא עיתונאי לגמרי. יו"ר ומו"לית "גלובס" אלונה בר און לא הציבה לפניו או אחריו שום מגבלות, או כפי שאנו נוהגים לומר ב"גלובס" - קבלו גילוי מלא. (הטקסט הבא אינו מקיף את מלוא השיחה. לראיון המלא האזינו לפודקאסט)
קנית עיתון לפני שנתיים וחצי, ונהוג לחשוב שבישראל זה לא מכשיר לעשיית רווח, אלא לצבירת כוח וקשרים פוליטיים עם מינוף שיכול אולי לסייע בעסקים אחרים. למה את בביזנס הזה?
"קודם כול, זה לא רק אני. יש לי שותפה בשם ענת אגמון, והסיבה לרכישה הייתה אחרת. נכנסתי לתהליך כינוס נכסים שעשו ל"גלובס", סביב פשיטת הרגל של אליעזר פישמן, שהיה בעל השליטה הקודם (משפחת בר און החזיקה אז במניות המיעוט - ד"ו). כונסי הנכסים של הבנקים עשו מכרז למכירת "גלובס", שבו ניצח אוליגרך לא מוכר בשם דויד דוידוביץ', שהנציג שלו היה ניר חפץ. והידיים האלה היו בעיניי כל כך לא תקינות, שבלי ממש לתכנן נכנסתי פנימה ובסוף רכשתי אותו בעצמי.
"הרגשתי שאני הילדה עם האצבע על הסכר, אני יכולה עכשיו להילחם ולהציל את 'גלובס' מאוליגרך ומניר חפץ, בימים שיוצא תיק ,2000או יכולה להיות זאת שנותנת למשהו לא תקין בעיניי לקרות. כאן אבא שלי ז"ל נכנס לתמונה. באמת פחדתי לעלות מתישהו לשמיים ושהוא ירדוף אחרי עם לום על כך שלא עשיתי כשיכולתי".
למה את חושבת שהעיתונאים היום ב"גלובס" שונים מאותם עיתונאים שאת מבקרת?
"הביקורת שלי היא לא אישית והיא לא פר-פרט, אבל יש לי דוגמה אישית. הרבה שנים הייתי שותפה של אליעזר פישמן, ובעשר השנים הראשונות הייתי בסוג של תסמונת שטוקהולם, חשבתי שזה בסדר. אני לא חושבת שהבעיה היא בעיתונאים כאישיות, אני חושבת שהבעיה היא במקצוע שלא נלמד פה, באתיקה שלא קיימת, בכללי השיח שלא הוגדרו. במידה מסוימת, העיתונאים קצת מעדיפים להיות במקומות נוחים מאשר במקומות אתיים".
אז יבואו עיתונאים מכלי תקשורת אחרים ויגידו שתתחילו אצלכם בבית, תעשו גילוי מלא על כל עסקיה של המו"לית ואז תדרשו מאחרים לבוא ולעשות את זה. אנחנו עושים את זה?
"באמת אחד הנהלים הראשונים שהחלנו ב'גלובס' היה גילוי מלא, וקודם כול שינוי ונטישת המילה 'נאות'. היא לא ברורה. נאות בעיני מי? עד אז היה גם רק גילוי נאות, בקטן, בסוף כתבה, משפטון. בדר"כ בדברים חיוביים שקשורים בעסקים או בפילנתרופיה של הבעלים, ואם זה בדברים שליליים אז רק כשהיה מוצמד אקדח לרקה או כשכבר היה מגוחך לא לכתוב. בנוסף, לא כתבו על המו"ל ובעצם נתנו הגנה מוחלטת לבעלים מטוב ועד רע. חוץ מזה, אנחנו מפרסמים פעם בשנה דוח אמון, ותמיד אפשר לראות אותו, ובו אנחנו כותבים את האינטרסים העסקיים גם שלי וגם של ענת אגמון".
ישנה גם ביקורת הפוכה שאומרת שאולי הלכנו, כעיתון, עם הכיוון הזה רחוק מדי. לדוגמה, בעניין חזקת החפות. למה צריך להגן על חשודים?
"העיתונות, כחלק מבעיית התפקוד שלה, התרגלה לקבל כתבי דין כלשונם. אנשים הבינו את זה, והם פונים לבתי משפט רק לצורך הפרסום בעיתון עם הגנת לשון הרע, והעיתונות באמת מפרסמת בלי לשאול שאלות כמו את מי זה משרת. המשטרה עושה דברים מאוד דומים עם פרסום מעצרים וחשודים, והעיתונות משתפת עם זה פעולה בלי לראות את עוצמת הפגיעה שלה במסוקרים. אם היא הייתה באה ואומרת הבן אדם זוכה באותו היקף פרסום שבו סוקר הסיפור המקורי - אז מילא. אבל היא לא עושה את זה".
"אנחנו לא חושבים שאנחנו יודעים הכול"
בואי נדבר על חומת התשלום. מי שרוצה לדוגמה לקרוא מה עשו המניות שלו נכנס לאתרים ייעודיים, ולמי שרוצה לקרוא דעות יש את הפייסבוק והטוויטר. מה יש ב"גלובס" שיגרום לאנשים לשלם כסף?
"רשתות חברתיות הפכו להיות מקום לדעות קיצוניות. אני רואה בעיתונות היום תשובה לפייק ניוז. זה מידע שהוא הולך ונהיה יותר ויותר בדוק ואמין, שהגיוון הוא חלק מאוד משמעותי בו, והוא אמור בסופו של דבר לשקף את האוכלוסייה בישראל. אנחנו נציע את תמונת המציאות הישראלית, ואנחנו גם נסביר למה זאת התמונה".
זו נשמעת כמו שאיפה לחזור לאיזו ניטרליות, והשאלה היא אם במציאות של 2020 הדבר הזה יכול בכלל לעבוד. אם ניקח לדוגמה את "הארץ", ואני אומר את זה על סמך אינטואיציה בלבד - חלק גדול מהגרעין שמחזיק את העיתון מורכב משמאלנים שמוכנים לשלם כדי לשמר את הגחלת לוחשת. "גלובס" למעשה מכריז על עצמו כעל משהו שהוא בדיוק ההיפך, שהוא לא מתחייב לשום אג'נדה. זה בכלל אפשרי כיום?
"זה לא אומר לחזור לפעם, ובגלל זה אני גם לא אומרת מילים כמו עטרה ליושנה, כי גם פעם לא הייתה שקיפות בכלל. היום אנחנו בעולם של שקיפות, אז אני מאמינה שעיתון צריך להסביר את השיקולים שלו, לנמק את עצמו, להסביר למה הוא מתעדף, אבל להציע תעדוף. הרשתות החברתיות לא הציעו תעדוף לפי מה שחשוב. אני מאמינה - ואגב, המהלך של חומת התשלום, יכול גם להוכיח שאני טועה - שיש חלק לא מבוטל במדינת ישראל שכן היה רוצה לקבל שיקוף של המציאות, ולא רק שיקוף של החברים שלו".
אני שומע כאן ביקורת.
"אני מסכימה עם מה שאמרת על 'הארץ', שהוא עיתון שאני מעריכה ומכבדת. הוא קצת כזה. אז יהיה שם איזה ימני מחמד, או שניים, אבל בגדול, אנשים באמת מאוד נאמנים לו כי הוא מייצג את עמדתם".
עזבי את הימין והשמאל, בואי נדבר אפילו על "דה מרקר", שהוא המתחרה הישיר שלנו. זה עיתון שהאג'נדה שלו היא שמאל-ימין קלאסי במובן הכלכלי. גיא רולניק הוביל במשך שנים ארוכות תפיסה שאומרת שלעיתון יש אג'נדה מסוימת מאוד כלפי ריכוזיות ובעלי הון, וזה הציר שסביבו הם נעים. איזו אלטרנטיבה אנחנו מציעים?
"אלטרנטיבה שאני מקווה לחשוב שהיא לפחות קצת יותר צנועה, אבל אני קודם כול אגיד שרולניק עשה עבודה מדהימה, והוא נראה לי האיש הכי משמעותי בתקשורת ב-20 השנים האחרונות. אז אותו אני בוודאי שלא יכולה לבקר, אבל התפיסה שלי היא אחרת במובן הזה שאנחנו לא חושבים שאנחנו יודעים הכול. אני גם לא יודעת להגיד היום ימין כלכלי או שמאל כלכלי, זה התערבב נורא. אגב, גם כמו הפוליטי והמשפטי, זה סופר-מעורבב. לכן, עוד יותר קשה היום לבוא ולהגיד 'אני כזה'".
אני אמקד את השאלה: אין לך חשש להפוך לפרווה?
"לא, אין לי חשש להפוך לפרווה. אני לא מאמינה במודל הזה שאתה מקצין את המציאות בשביל קליק-בייטים, וכביכול אתה מרוויח כסף. הוכח בלא מעט עיתונים שזה לא מרוויח כסף, אז למה לעשות את זה? בוא נעשה תוכן איכותי ונסמוך על הקהל שיבין את זה".
"בארגון הזה כמעט שלא היו נשים בהנהלה"
לאחרונה את מושכת אלייך הרבה אש. אחת הטענות היא שהפכת את העיתון לימני. זה קרה סביב רצף אירועים. הראשון, היה טור של גיל ברינגר על הלכת האפרופים. אחר כך, פרויקט אמון הציבור במערכת המשפט שהוביל למסקנה הסטטיסטית שהציבור לא מאמין בה כל כך, וזה ממשיך בדמויות מזוהות פוליטית כמו אלירז שדה שמהדהדים ומפארים את "גלובס" בטוויטר. זה מקרי?
"כשרכשנו את 'גלובס' הגדרנו חזון וערכים. אחד מהם היה שהוא ללא אג'נדה פוליטית וכלכלית מובהקת, והוא בא לייצר שיחה. ויש שם עוד ערך: ניתן מקום וכבוד למגוון דעות, מגזרים ואינטרסים. וקשה לקחת מערכות שבסופו של דבר הן הומוגניות, מהמון בחינות, ולשנות אותן. אני אתן דוגמה לפני הימנים. נשים, כי זה הכי קרוב אלי. בארגון הזה כמעט שלא היו נשים בהנהלה. כשהגעתי, עורכת 'ליידי גלובס' הייתה האישה החזקה היחידה בתוך המערכת. מה קרה מאז? העורכת היא אישה ובהנהלה יש 70% נשים. המקום השני שעשינו בו תיקון היה היחס למערכת המשפט. ברגע שהיא הפכה להיות כל כך פוליטית, אז הדיווח הפך להיות פוליטי ובעיניי היה צריך לאזן אותו".
אני אחשיד אותך בהיתממות. אני אומר משהו אחר: שבעצם זה שעושים מוסף כזה וממסגרים אותו כפי שמוסגר, מתכתבים עם נרטיב שנוח מאוד לנתניהו. זה לא אומר שהביקורת לא נכונה, זה אומר שעיתוי פרסום הביקורת הוא סוג של שיתוף פעולה עם הדבר הזה.
"השיקול הזה הוא מבחינתי לא עיתונות. תמיד יש אינטרסים. אני חושבת שהתפקיד של 'גלובס' הוא לא להיות עיתונות שמונעת מקומוניקטים, כפי שהיא הייתה, ולא מסחיטה באיומים, אלא להסתכל על המציאות ולהגיד שיש כאן בעיות ושאנחנו צריכים להציף אותן.
"יש בעיית אמון. נתניהו אולי מזין אותה, אבל הוא זיהה משהו קיים. ואני אציע אלטרנטיבה על ההסתכלות הזאת. כל עוד זה פיל בחדר ואף אחד לא מדבר על זה, אז אפשר לעשות המון נזק. אני יכולה לספר לך שאנחנו מוזמנים לאחרונה לימי עיון של משרד המשפטים והפרקליטות כדי לדבר על אמון, והם מחלקים את הגיליון של 'גלובס'. אז משהו יצא, יצרנו את השיחה הזאת, שתגרום גם להם להסתכל קצת אחרת על עצמם, ובסופו של דבר גם אי אפשר יהיה לעשות בזה שימוש לרעה".
אני מרשה לעצמי לומר שאת חיה בתחושה שאם היית גבר היה לך יותר קל, בעולם הזה של העיתונות, וגם העסקי. אני טועה?
"זה בעיני חד-משמעי, בפרט כי אני מגיעה מתעשיות אחרות. ראיתי ענפים אחרים, הייתי גם בפיננסים וגם בנדל"ן, ורמת השוביניזם שאני חווה מהעולם הסופר-ליברלי, 'מקבל ופתוח' של התקשורת, הוא חסר תקדים מבחינתי. אומרים עלי עכשיו 'איך היא תסגור עסקאות עם מפרסמים'. יש לא מעט קריירה ולא פחות הישגים עסקיים מאחורי, ו-וואלה, זה טיפה יותר דרמטי מאשר לסגור עסקה עם מפרסם. זה שוביניזם מסוג מהנחותים שראיתי, וכן אני מרגישה את זה המון, אני חושבת שגם נעמה (סיקולר, עורכת "גלובס". ד"ו). מרגישה את זה המון, נעמה גדלה בעולם העיתונות אז היא לא ידעה שפה זה חריג, ומי שגדל בעולם העיתונות משוכנע שהוא ליברל גדול, ומאוד פתוח למגוון דעות".
***גילוי מלא. אלונה בר און, יו"ר ומבעלות השליטה ב"גלובס", התארחה בפודקאסט - אוף דה רקורד - שיחות עם האנשים שעושים את התקשורת בישראל. השיחה כאמור, הייתה ללא תנאים מוקדמים ועל פי קריטריונים עיתונאיים לחלוטין.
מוזמנים להאזין ולעקוב אחרינו גם באפל פודקאסטס, גוגל פודקאסטס, ספוטיפיי או באפליקציה האהובה עליכם