נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט בדימוס אהרן ברק / צילום: דוברות אוניברסיטת חיפה
אין חולק על כך שהחברה הישראלית כיום שסועה ומפולגת בין שני צדי המפה הפוליטית. עדות לכך היא הסיטואציה המבישה שראשי שני המחנות לא מסוגלים לשבת יחד וגוררים את העם לבחירות בפעם השלישית.
השנאה והאיבה בין שני הצדדים כה גדולה עד שטובת המדינה קטנה לעומתן. לכל אחד מהמנהיגים תרומה ניכרת לפילוג הזה, אולם הקרע החל בתהליך שראשיתו במעשה ידיו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, פרופ' אהרן ברק.
ככל שהזמן חולף, מתברר כי הדוקטרינה המשפטית שלו ש"מלוא העולם משפט" לא מותירה מקום לדיאלוג בונה בכל רבדי החברה. הכול שפיט, הכול רצים לבית המשפט, כמעט בכל סוגיה, כדי שיפתור את כל המחלוקות. אכיפת החוק, או במקרים רבים אכיפת דעתו של בית המשפט, נעשתה התגלותה של האמת היחידה בחברה.
חכמינו כבר אמרו במקום שיש משפט אין שלום, ובמקום שיש שלום אין משפט. משפט גאוני זה מתאר כיצד נוצרת חברה שסועה ומפולגת. כאשר הכול משפט, אין שלום לא בקרב המנהיגות ולא בחברה. אין אטמוספירה שמעודדת דיאלוג ורצון כן לפתרון בעיות, והאכיפה נעשית בחסות מילת הקסם "דמוקרטיה".
מדינה של עולים, שחלקם המכריע הגיע ממדינות טוטליטריות, לא צריכה לתלות הכול באכיפת החוק, אלא בהסדרה באמצעות מנהיגי הקבוצות. דמוקרטיה היא יותר תרבות של הבנה מאשר אכיפה של חוקיים. חברה מפולגת כמו ישראל, חייבת להשאיר מקום גם לבחינה ציבורית של ערכים ציבוריים ומנהיגות. צמצום הנכונות לדיאלוג בין הקבוצות לא מותירה לזירה הציבורית לומר את דברה.
נשיא בית המשפט העליון לשעבר לקח לעצמו, בתקופת כהונתו, מנדט לקבוע סטנדרטים משפטיים חדשים, וזה ראוי ונכון, אבל הוא הסמיך את עצמו לקבוע גם סטנדרטים חברתיים וערכיים שלא נגזרו מהחוק, וזאת בלי שקיבל לכך מנדט ציבורי. אף שחוקי היסוד המהפכניים - חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק - קבעו את ערכיה של מדינת ישראל כערכים יהודים ודמוקרטיים, הוא התעלם לחלוטין מצד אחד של המשוואה בחוק. ערכיה היהודים של המדינה נקבעו כערכים השראתיים בלבד, ואילו הערכים הדמוקרטיים מכתיבים את דמותה של החברה הישראלית. לא החברה קבעה את ערכיה, אלא בית משפט עשה זאת במקומה. וליתר דיוק אג'נדה שגם מנעה את גיוונו של בית המשפט העליון ופגעה בלגיטימציה שמעניק העם לגוף חשוב זה.
ההמצאה המשפטית הגלומה במילים "סבירות" ו"מידתיות" שטיפח הנשיא ברק העניקה לבית המשפט שיקול-דעת רחב וחופש פעולה להתערב ואף לבטל החלטות של המנהיגות הציבורית. ואין בדברי אלה חידוש ליודעי משפט. בר-פלוגתא של פרופ' ברק בסוגיה זו, מורי ורבי השופט פרופ' מנחם אלון, אמר בעניין אחר שאין מערכת משפטית יכולה להתפרנס מגופו של הדין בלבד. גופה של מערכת המשפט זקוק הוא לנשמה, ויש שאף לנשמה יתרה.
השופט אלון התכוון לצורך לינוק מהמשפט העברי הסדרים משפטיים ונשמה יתרה כדי שהכול ישתו מאותו בארת תרבותי, ויובטח השלום בחברה. הנשיא ברק שאב מכל תרבות זרה הסדרים משפטיים, למעט מבארה של התרבות היהודית שהביאה לעולם ערכים נעלים בימיה החשוכים של החברה האנושית.
לחוק צריך שתהיה נשמה יתרה שתקבע את מקומו כאמצעי להבטחת תקינותה של החברה ולא תכלית קיומה. החוק הוא אמצעי ולא תכלית - החברה לא משרתת את החוק, אלא הוא משרת אותה. הפילוסוף עמנואל קאנט התיימר לקבוע את החוק כתכלית הכול כולל תכלית המוסר. התוצאה הייתה - תפיסתו הקטגורית ביחס לחוק נוצלה על-ידי משטרים אפלים שהציבו את החוק מעל לאדם ומעל לחברה כדי להשמיד עמים ותרבויות. אנחנו כעם חווינו סיטואציה דומה שבה החוק היה מעל לחברה, והתוצאה הייתה חורבן הבית השני, ולכן הזהירו חכמים: שלא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו את דינם על דין תורה. הפנייה לדין לפתור כל שאלה חברתית היא אופציה מסוכנת למרקם העדין של החברה. היעדר דיאלוג בין המחנות פירושו פילוג וגרוע מכך אי-יכולת להשמיע דעה אחרת. מי שהמדינה יקרה לו, צריך להיזהר מחזרה על הטעות מתקופת בית שני.
לסיום, חשוב לי להדגיש כי מקומם של בית המשפט העליון ומערכת המשפט בראש מעיינניי, ואין בכוונתי לדבר סרה כמלוא הנימה במעמד זה. עם זאת, את אשר למשפט - למשפט, ואת אשר למנהיגות יש להותיר למנהיגות. בית המשפט אינו חייב להתערב במקום שהחברה טרם אמרה את דברה או במקום שנדרשת הסדרה חברתית על-ידי מנהיגי הציבור.
הכותב הוא מנכ"ל המכללה האקדמית אשקלון