השבוע פרסם הוועד האולימפי בישראל את רשימת המענקים שיחולקו למדליסטים במשחקי טוקיו בקיץ 2020, ואין לנו במה להתבייש: 500 אלף עבור מדליית זהב, 400 אלף למדליית כסף ו-250 אלף לארד. בדיקה מקיפה שערך הוועד האולימפי בסלובניה בקרב 17 מדינות ברחבי העולם והתייחסה למשחקי 2016 בריו, מצאה שישראל היא המשלמת הטובה ביותר לספורטאים האולימפיים שלה עבור זכייה במדליות.
עם זאת, מדובר בסיכון די מחושב. הסטטיסטיקה של ישראל במשחקים האולימפיים מאז המדליה הראשונה ב-1992 עומדת על קצב של קצת יותר ממדליה אחת לאולימפיאדה. מדינות עשירות שעושות הרבה מדליות משלמות הרבה פחות: בארה"ב מחלקים 30 אלף אירו לזוכה לזהב, בגרמניה 20 אלף אירו בלבד, בקנדה 12,505 אירו, ובבריטניה ואירלנד לא משלמים בכלל.
הדיון שעולה בכל פעם מחדש הוא לא על הכסף שמחלקים בישראל למדליסטים, אלא על מה שנשאר לספורטאים לאחר מסים. מיד אחרי הזכייה של ירדן ג'רבי ואורי ששון במדליות במשחקי ריו ב-2016, הודיעה שרת הספורט מירי רגב כי תפעל לטפל בנושא המיסוי של המדליסטים.
במקרה של המדליסטים האחרונים, ג'רבי וששון, מבונוס כספי של 250 אלף שקל שקיבל כל אחד מהם בגין זכייה במדליית ארד במשחקי ריו, הם היו צריכים להיפרד מ-48% המוגדר בחוק בגין זכייה כזאת (בהיקף ההכנסה השנתית שלהם).
רגב לא הייתה הראשונה שניסתה את מזלה ונתקלה בחומה בצורה. ניסיון של ח"כ יואל רזבוזוב, ספורטאי אולימפי בעברו, להגיש הצעת חוק שתפטור את המדליסטים האולימפיים ממסים לא צלחה, בגלל ההתנגדות העזה מצד רשות המסים.
רק 25% מס לזרים
על פניו, אין סיבה שספורטאי ייהנה מהטבה שאזרח אחר לא נהנה ממנה. נכון, הוא עבד קשה בשביל המדליה, קרע את נשמתו ואת גופו, והוא עושה את זה במדינה שאין בה הישגים ספורטיביים וצמאה למודלים לחיקוי שימשכו את הספורט למעלה - אבל עמדת רשות המסים היא שהוא לא שונה במעמד שלו משום אדם אחר.
הדיון בעייתי בעיקר כי הספורט הישראלי הוא ענף מעוות מבחינת מס - ספורטאים זרים שמגיעים לכאן משלמים מס מרבי של 25% בלבד. אם זה עניין של כסף, הרי שעיוות המס של הזרים שווה לקופת האוצר הרבה יותר כסף מספורטאי אולימפי אחד שמצליח לעלות על פודיום המדליות במקרה הטוב פעם אחת בכל ארבע שנים.
כדי לסדר את העיוות הזה, לפחות בשדה הספורט, אפשר לבטל את הטבות המס לספורטאים זרים. אם מתעקשים שלא לעשות את זה, אז אפשר לפחות לבחון הקלה מסוימת לספורטאי העילית, אלו שמשלנו, שמצליחים להביא לישראל מדליה. אני לא חושב שעינו של מישהו תהיה צרה בתשעה ספורטאים שלאורך כמעט 30 שנה הצליחו להביא מדליה.
ללא תלוש או הפרשות
העיוותים לא נגמרים בעניין המיסוי בעת זכייה במדליות. הבעיה השנייה של הספורטאים חמורה אפילו יותר: שיטת התשלום שלא מאפשרת להם להרוויח שכר אמיתי. ספורטאי אולימפי חי מקצבה חודשית של הוועד האולימפי הישראלי בכפוף לסגל שאליו הוא משתייך - מ-8,500 שקל בחודש עבור השתייכות לסגל הזהב, ועד 3,000 שקל לסגל הזוטר ביותר. לחלקם יש גם ספונסרים שבמקרים מסוימים משלמים להם סכומים יפים מאוד, אבל עדיין מדובר בשיטה בעייתית.
הספורטאים הללו מקבלים את התשלום השוטף הזה כ"מלגה". כלומר, לא חל עליו שום הפרשה - לא לביטוח לאומי, לא לקרן פנסיה ועוד. כשהם יסיימו את הקריירה האולימפית שלהם בגיל 25, 30 או 35, הם יגלו שההפרשות לפנסיה מתקופתם כספורטאים עומדות על 0 אחד עגול. על פי ההגדרה שנקבעה, אין בינם לבין הוועד האולימפי המשלם את המלגה יחסי עובד-מעביד, וככזה גם אין הם זכאים לשום דבר מלבד תשלום חודשי.
המקום היחיד שבו הם יכולים לדאוג מעט לעתידם ברמה הפנסיונית הוא האגודה שאליה הם משתייכים, שבה הם דווקא כן נחשבים כעובדים - מכבי ת"א, הפועל ירושלים כו'. אבל האגודות הללו לרוב משלמות לספורטאים שכר נמוך מאוד, 2,500 שקל בחודש, ואפילו פחות.
מצד אחד, רשויות המס מחכות לספורטאי האולימפי (ולא לספורטאי הזר שגם ככה מרוויח סכומי עתק בהשוואה אליו) אם הוא זוכה במדליה. מצד שני, אם הוא ספורטאי אולימפי "רגיל", כזה שאינו נוגע במדליה, את השכר הזעום שהוא מרוויח הוא מקבל ללא תלוש. ארץ אוכלת ספורטאיה.
מה הפתרון? אפשר וצריך לתת לספורטאים מעמד מס טוב יותר. כדי לתקן את העיוות, אפשר לפחות לתת להם ליהנות ממס מופחת על זכייה במדליה אולימפית, ואפילו להחליט על מדרגות מס מקלות על פי סדר החשיבות של האירועים שבהם הם לוקחים חלק - ממש כמו שעושים עם יישובי קו עימות ומדרגות שנקבעות על-פי הקרבה לגדר.
בהיקף ההצלחות של ספורטאינו, מדובר כנראה בהרבה פחות כסף מערב גיבוש של משרד ממשלתי קטן.
