הדיון שמתנהל בתקשורת מאז הוכרזו שמות שלושת שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים שידונו במשפט ראש הממשלה נתניהו, מתמקד בשאלה אם השופטים רבקה פרידמן-פלדמן, עודד שחם, ומשה בר-עם הם "טובים לנתניהו" או "רעים לנתניהו".
זה דיון לגיטימי, וכנראה גם מתבקש, אבל אין בצדו הרבה. הניסיון לנבא אם שופט פלוני יזכה את נתניהו או שופטת אלמונית תרשיע אותו בשלב הזה, דומה לניסיון לצקת את אור הירח בבקבוקים. כבר הוכח בעבר, יותר מפעם או פעמיים, כי שופטים שנחשבו "סנגוריאליים" ונאשמים תלו בהם תקוות, הציגו גישה מחמירה. מנגד, לא פעם שופטים שנחשבו מחמירים או תביעתיים, הפתיעו וזיכו נאשמים.
הדוגמה הקלאסית לשופט שנחשב "מזכה" או "סנגוריאלי" שהפך יום בהיר אחד לאימת העבריינים היא של דוד רוזן, שופט המחוזי לשעבר וכיום נציב הביקורת על רשויות התביעה.
ב-1 בפברואר 2012 החליטה נשיאת המחוזי בתל-אביב דאז, דבורה ברלינר, להטיל על רוזן את המלאכה המורכבת והרגישה: ניהול המשפט הפלילי הראשון נגד ראש ממשלה בישראל. ברלינר קבעה כי רוזן ידון בדן יחיד בתיק הולילנד, שבמרכזו עמדו שני אישומים בלקיחת שוחד נגד ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט.
ביום שבו נודע כי רוזן ינהל את התיק החשוב, התמקדו הפרסומים בעיתונות בביקורת החריפה שמתח רוזן שנה וחצי קודם לכן, באוגוסט 2010, על פרקליטות מיסוי וכלכלה. אותה פרקליטות שהופקדה על ניהול משפטו של אולמרט בתיק הולילנד. באחד מפסקי הדין החמורים ביותר שנכתבו עד אז נגד רשויות התביעה, ביקר רוזן בחריפות את הליקויים בעבודת פרקליטות מיסוי וכלכלה וביטל כתב אישום שהגישה נגד שני ראשי הדסק הרוסי לשעבר בסניף ברחוב הירקון של בנק הפועלים בעבירות של הלבנת הון. הכותרת של "גלובס" מיום הזיכוי הייתה "הפרקליטות שיקרה".
זיכה שרים, אבל גם הרשיע את אולמרט
בכלל, כשרוזן נבחר לדון בתיק הולילנד, הבחירה נחשבה על-ידי רבים כנוחה עבור אולמרט והנאשמים הנוספים בתיק. בקריירה השיפוטית של רוזן היו עוד שני זיכויים מהדהדים מלבד הזיכוי בתיק הלבנת ההון. בשבתו כשופט בבית משפט השלום בתל-אביב, היה רוזן שותף להרכב של שלושה שופטים שזיכה את השר לשעבר יעקב נאמן ז"ל מאשמת מסירת תצהיר כוזב לבית המשפט העליון ומתן עדות שקר.
מאוחר יותר זיכה רוזן כדן יחיד את השר לשעבר אביגדור קהלני מאשמת הפרת אמונים ושיבוש הליכי חקירה. זיכויו של קהלני, כמו זה של נאמן לפניו, עורר סערה תקשורתית והוביל להתנפלות כללית על הפרקליטות ועל שיקול-הדעת המוביל אותה להגשת כתבי אישום נגד אישי ציבור.
לרוזן זה לא ממש הפריע. מאוחר יותר הוא זיכה, בנימוק של הגנה מן הצדק, את האמן יגאל תומרקין מאישום שהוגש נגדו בעקבות התבטאויות קיצוניות נגד חרדים. כעבור כמה שנים רוזן פרסם את הכרעת הדין המהדהדת בביקורתה על הפרקליטות בתיק הלבנת ההון בבנק הפועלים.
ואז הגיע לשולחנו של רוזן תיק הולילנד. במהלך דיוני ההוכחות בתיק, כשתשומת-הלב של המדינה כולה הופנתה אליו, לא היסס רוזן להעביר ביקורת חריפה על עד המדינה, שמואל דכנר, לפני שזה הלך לעולמו בעיצומו של המשפט. אבל כל מי שנכח בדיונים במשפט הולילנד, שם לב שבשלב מסוים של המשפט, נהיה ברור שרוזן הולך ומשתכנע מטיעוני התביעה. ככל שהשכנוע אצלו גבר - כך גברה הסלידה הכמעט מופגנת שלו מאולמרט.
איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. רוזן הרשיע את אולמרט בשני סעיפי לקיחת השוחד שבהם הואשם והטיל עליו גזר דין חמור של שש שנות מאסר, תוך שכתב: "נוטל השוחד הוא בבחינת בוגד ואיש מעל". אולמרט ערער לעליון על ההרשעה, זוכה מאחד מאישומי השוחד, אך הורשע בסעיף השוחד השני. עונשו הופחת לשנה וחצי מאסר.
אז לסיכום, מי שסבור כי רבקה פרידמן-פלדמן, עודד שחם, ומשה בר-עם הם שופטים מחמירים, ומי שסבור כי השלושה הם שופטים סנגוריאליים, כדאי לו להיזכר במקרה של דוד רוזן. אין דבר כזה שופט שהוא אוטומטית בעד התביעה או שופט שהוא אוטומטית בעד ההגנה. שופטים במדינת ישראל עדיין נוטים לבסס את הכרעות הדין שלהם על הראיות שמוצגות בתיק הנדון בפניהם - ופחות על הראיות שהוצגו בפניהם בתיקים קודמים שניהלו.
מה מלמדים אחוזי ההרשעה הגבוהים
זה שקשה לקטלג שופטים מסוימים כ"מזכים" ואחרים כ"מרשיעים", לא אומר שנתניהו יכול להיות מרוצה. מי שמכיר את מערכת המשפט הפלילי בארץ יודע שבסך-הכול, רוב כתבי האישום שמוגשים לבתי המשפט על-ידי הפרקליטות מסתיימים בהרשעה או בהרשעה חלקית של הנאשמים, ללא קשר לזהות השופט או השופטת.
לפי ההערכה של דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, פרופ' אורן גזל-אייל, מיוני 2019, קרוב ל-10% מהתיקים שמוכרעים על סמך שמיעת ראיות (ולא בהסדרי טיעון) מסתיימים בזיכוי. כלומר, כ-90% מהתיקים הפליליים בהליך הוכחות מסתיימים בהרשעה.
ומה באשר לתיקים פליליים נגד נבחרי ציבור שמתנהלים עד סופם (ולא מסתיימים בהסדר טיעון)? כאן התחושה היא שאחוזי הזיכוי הם אולי גבוהים יותר מ-10%. אנחנו מכירים זיכויים לא מעטים של אישי ציבור משני העשורים האחרונים: הזכרנו את קהלני ונאמן, ואל הרשימה המכובדת אפשר לצרף את השר המנוח רפאל איתן, את השר צחי הנגבי בפרשת המינויים הפוליטיים, את השר לשעבר אביגדור ליברמן בפרשת "השגריר מבלארוס" ואישי ציבור נוספים.
עם זאת, רבים מאישי הציבור שהועמדו לדין, גם הורשעו. אולמרט, השר אריה דרעי, שלמה בניזרי, אברהם הירשזון, סטס מיסז'ניקוב, הנשיא לשעבר משה קצב, השר לשעבר גונן שגב - והרשימה עוד ארוכה.
אחוזי ההרשעה הגבוהים נובעים מכך שהשיטה המשפטית שלנו מחייבת הבאת כתבי אישום לבירור בבתי המשפט רק כשהמשפטנים שמנהלים את התיק מטעם המדינה הגיעו למסקנה כי יש בידיהם די ראיות להרשעה. או במילים אחרות, כשהפרקליטות (או התביעה המשטרתית), שהיא גוף מקצועי שבכיריו לא נופלים ברמתם המקצועית מזו של השופטים, בטוח ביכולתו להרשיע.
במקרה של נתניהו, מלאכת החקירה וגיבוש כתב האישום בתיקים 1000, 2000 ו-4000 נעשתה על-ידי 25 פרקליטים, שחלקם בכירים ביותר, ועל-ידי היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט. הדין בישראל קובע כי לתפקיד של יועץ משפטי לממשלה ניתן למנות רק אדם שהוא בעל כישורים משפטיים גבוהים כמו אלה של שופט בבית המשפט העליון.
*** חזקת החפות: יודגש כי גם לאחר ההחלטה על הגשת כתב האישום נגדו, ראש הממשלה בנימין נתניהו מכחיש את המיוחס לו, לא הורשע בביצוע עבירה, ועומדת לו חזקת החפות.
