תלמידי תיכון / צילום: Shutterstock
לאחרונה מתקיים דיון רב בנוגע לקיצור שבוע הלימודים לחמישה ימים, ויש לכך הרבה מתנגדים בקרב ההורים. להתנגד זה לגיטימי, אך ההתנגדויות לרוב מבוססות על הכשל שלנו כהורים להתמודד עם חינוך הילדים שלנו. ההתנגדות הזאת קשורה לתפיסה שגויה של תפקיד ההורה כצוות הווי ובידור של הילדים ותפיסת ההורות כמטלה נוספת בשלל מטלות היומיום.
אנחנו מודדים את איכות ההורות שלנו במספר הבילויים בשבוע, ההסעות לחוגים וההשקעה בקישוטי העוגות למסיבת סוף השנה, במקום לאמוד את איכות ההכנה שלהם לעולם, לגיל שבו ייאלצו להתייצב מול אתגרי החיים.
תפקיד ההורה אינו מתרכז ביכולת להעביר את הזמן של הילד היום אלא ביכולת להכין אותו ליום המחר. כי זה מה שאנחנו אמורים לעשות כהורים - לגדל בני אדם. ערכיים, מאושרים וטובים.
הטיעונים שהועלו מצד המתנגדים מעציבים ומקוממים: "זה היום היחיד שלי לעשות סידורים"; "המחוקקים האלה בטח לא מבשלים ביום שישי, אז מה אכפת להם"; "זה הזמן שלי לשבת בבית קפה עם בן הזוג". כל אלה נובעים מהתפיסה שרואה בילדים מטלה שלא מסתדרת בלו"ז עם המטלות הנוספות או הפנאי האישי. ילדים בהחלט יכולים להצטרף לסידורים, לסייע בבישולים או, רחמנא לצלן, להישאר בבית ולהעסיק את עצמם. לא מדובר כאן בילדי הגן.
נניח שמקובל והגיוני יהיה לחשוב על פתרון של חוגי העשרה המרוכזים בשישי, עבור ילדים בכיתות א' עד ג'. אבל באיזה עולם ילד בכיתה ד', כלומר בן 9, לא מסוגל להעסיק את עצמו כשהוריו מכינים ארוחת שבת או נחים כמה שעות? מדוע ילד בן 12 צריך להפריע להוריו לצאת לבית קפה? הטיעונים האלה בעצם זועקים: "הצילו, קחו מאיתנו את העול לכמה שעות, כי אנחנו לא הצלחנו ללמד את הילד להעסיק את עצמו ולהיות קצת עצמאי".
מותר לנו למצוא זמן לעצמנו, לעניינינו ולמנוחתנו, אך אם כהורים לא נחנך את הילדים שלפעמים צריך להתאפק, להתחשב ולתת לאחרים מרחב, שום מערכת חינוך לא תועיל. לא חייבים הפעלות, קייטנות, חוגים ובילויים בכל רגע, מותר גם להעביר את היום עם ספר, חברים או כדור. אנחנו צריכים להראות לילדים שמותר להשתעמם ואין פסול ביום בבית או משחק בפארק; ללמד אותם שאין אנו הפתרון האינסטנט התמידי לשעמום ושהשעמום אינו האויב שיש לחסלו על ידי בילוי ממומן ביוקר מארנקו של ההורה.
טיעון קשה נוסף ששמעתי היה החשש פן בני הנוער ייצאו בהמוניהם לבילויים וייחשפו לסמים, הפקרות מינית ושאר זוועות העולם המודרני. גיחכתי לעצמי נוכח המחשבה על נער, שמאוד רוצה להתמסטל במסיבה אך נמנע מכך במחשבה שיש מחר בית ספר. אנחנו כהורים, שמתקשים להציב לילדינו גבולות, במקום לקחת אחריות, רצים להאשים את הממסד בכישלוננו?
מחקרים לא מעטים הוכיחו שגבול חיצוני אינו משנה את התנהגותו של אדם. האדם זקוק לגבול פנימי. מוסר מופנם שמכתיב את כללי ההתנהגות שלו בעולם. אנחנו נכשלנו. איננו מסוגלים להנחיל בילדינו כללי טוב ורע יציבים ושגורים. אנחנו מתרוצצים במרדף אחר סיפוק הצרכים של ילדינו ומאשימים את הממסד בזה שהוא לא תמיד שותף למרדף המיותר הזה.
אולי נעצור ונחשוב, כיצד נספק לילדים מודל התמודדות עם החיים, נלמד אותם אומץ, עצמאות ופתרון בעיות?
אני בעד קיצור שבוע הלימודים לחמישה ימים. גם לילדים מותר לנוח ולגבש לעצמם פנאי אישי ותחביבים. אם אתם מתנגדים, תחשבו לרגע מהי הסיבה לצורך להפוך את מערכת החינוך לשמרטף של ילדים גדולים ומדוע אתם כל כך חוששים להתייצב מול אתגרי התפקיד ההורי בכנות ואומץ.
אולי אנחנו אלה שצריכים בית ספר או לפחות שיעור בהורות מעצימה ושפויה? כי הדור הזה יסבול, לא בגלל חוג מפוספס, אלא בגלל הקושי לדחות סיפוקים ולהפנים גבולות.
הכותבת היא עובדת סוציאלית ופעילה חברתית