בנו של עופר דקל / צילום: תמונה פרטית
הכי כיף זה לעבוד עם לקוחות מישראל. ישראלים הם חוד החנית של האי-קומרס. חנויות קמעונאיות ברשת שמוכרות במיליונים שייכות לצעירים וצעירות מישראל. הם עושים עבודה בשקט מאחורי מסכי מחשב ומוכרים לכל העולם מותגים שמפעל כמו שלנו ואחרים מייצרים עבורם. אין להם מלאי, אין להם מחסן והם לא צריכים אשראי מהבנק. הם קודם כל מוכרים ומקבלים את הכסף מהלקוח שלהם ורק אז מזמינים מאיתנו. זה עולם הקמעונאות החדש שאם אתה קמעונאי ועדיין לא עברת אליו, אתה כנראה דינוזאור בשלבי הכחדה.
● יומן ווהאן, פרק ראשון: "המפעל סגור. אנחנו נצורים 25 ימים. אבל מי יכול לחשוב על כסף עכשיו"
שבע ספרות זאת מילת הקסם של הלקוחות שלנו. חנות שמוכרת במיליון דולר בשנה. שמונה ספרות זה כבר הגדולים ויש גם מותגים של חבר'ה מוצלחים מהארץ שהגיעו כבר ל-10 מיליון דולר ומעלה בשנה. אלפי ישראלים בתחום קונים, מייצרים, עושים דרופ שיפינג מסין, בונים לעצמם מותגים כי האי-קומרס הוא תחום שמתאים לצעירים יזמים שמשחקים על מגרש בינלאומי דינמי ומרגש. בני ה-25-30 שולטים בעולם הזה ומחפשים הזדמנויות יצירתיות. זה דור חדש של גאווה ישראלית שלא תמיד מאירים עליו עם הזרקור הנכון.
על מותג הזאבים שמעתם? זה לקוח שלי מישראל שהפך לחבר. "אנחנו קהילה באינטרנט של חובבי זאבים, יש לי 120 אלף עוקבים בדף", הוא פנה אליי לפני שנה. היום יש לו כבר 230 אלף וכשהוא מעלה מוצר בפייסבוק של הקהילה שלו - מוצר שאנחנו מייצרים עבורו במפעל הטקסטיל שלנו - הוא מוכר אותו בטירוף.
"אני לא יודע מתי נחזור לייצר", אני אמרתי לו בכנות כשהוא התקשר מיד לאחר שנכנסנו להסגר. אחרי ששמע אותי הוא העביר את הייצור באופן זמני לארצות-הברית. "המחירים יקרים והאיכות לא טובה כמו שלכם", הוא התנצל וגם התלונן ש"הלקוחות לא קונים, יקר להם הייצור בארצות-הברית". אני בטוח שהוא יתאושש כי יש לו קהל נאמן, אבל קצב ההזמנות בחנות שלו ירד, והוא מחכה יחד איתנו שנחזור לעבוד.
תעשייה שספגה מכה אדירה
בחודשים האחרונים זזתי קצת הצידה כי זה כבר עולם אחר מעולם הטקסטיל שממנו התחלתי בישראל והמשכתי אותו כשהגעתי לסין. הבן הבכור שלי בן ה-27 מנהל עכשיו את המפעל שהקמנו בווהאן. הוא מדבר, כותב וקורא סינית שוטפת. זה העולם שלו והוא עובד יחד עם הלקוחות שלנו. עכשיו הוא יושב על מזוודות בבית שבו נולד בחיפה ושאליו הגיע לפני כמה שבועות לחופש ומחכה כבר לחזור לווהאן.
אבל לאיזה מפעל הוא יחזור? איך ייראה השיקום של מפעל שהעסיק עד לפני חודש עשרות עובדים וסיפק סחורה לכל העולם? לפני משבר וירוס הקורונה תכננו להעביר את המפעל שמאוד התפתח למקום גדול יותר. 1,600 מ"ר כבר לא הספיקו לנו. התחלנו לחפש מקומות של 3,000 ו-4,000 מ"ר שיתאימו לצרכים שלנו. אחרי שימגרו את הווירוס ונחזור לשגרה נצטרך לעשות קודם בקרת נזקים לפני שנחשוב על שינויים ומעבר מקום. נצטרך לבדוק איך לשקם את המפעל שפועל בתעשייה ותחום שספגו עכשיו מכות אדירות. ומה יהיה עם העובדים שלנו? השאלות האלה גדולות וקשות ואין לי כרגע תשובות ברורות.
לפני כמה ימים התקשר אליי הנשיא ראובן (רובי) ריבלין. הווידאו של השיחה איתו מסתובב פה ברשתות המקומיות. חלק מהעובדים שלנו ראו את הסרטון והעלו אותו בקבוצה של המפעל. הם גאים. מתרגשים שהנשיא מישראל חושב עליהם.
הרבה פעמים אני שומע מהם ומחברים סינים את ההערצה שלהם לעם היהודי. כשאני רואה מה הם כותבים על השיחה של הנשיא ריבלין ושלי, אני מתרגש ונזכר איך לפני כמה שנים, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, החליטו חלק מהעובדים לעמוד איתי דקת דומיה. זה היה מראה מדהים. אני לא ביקשתי מהם לעשות את זה, הם לא אמרו לי שהם מתכוונים לעשות את זה. הם דיברו עם ננה על המחווה המדהימה הזאת. כשאנחנו נצורים בבית בימים הקשים והארוכים האלה, הזיכרון הזה נותן לי הרבה כוח.
