דעה: אמון הציבור במערכת המשפט – כרוניקה של הידרדרות ידועה מראש
האשמת מערכת המשפט בירידה באמון הציבור בה דומה למנהגם של תינוקות להטיח דברים ברצפה עד שיישברו, ולאחר מכן לתלות עיני עגל מיתממות בהוריהם הכועסים. זוהי האשמת הקורבן הקלאסית, שבאה מצד אלה שביקשו לעלות עם D9 על המערכת. מי היה מאמין שאחרי שנים של מסע להשחרת מערכת המשפט, אמון הציבור בה ירד? מי יכול היה בכלל להעלות על דעתו שאלה יהיו תוצאות המעשים שלנו?
עובדות הן לא תמיד כלי מוצלח כל-כך בוויכוחים פוליטיים, ובכל זאת, נסו להיזכר אילו צעדים משמעותיים עשתה מערכת המשפט שקוממו עליה את הציבור דווקא בשנים האחרונות. שינוי מהותי במערכת המשפט לא היה, החלטות חסרות תקדים של בג"ץ גם לא זכורות, והאקטיביזם השיפוטי רק נסוג לאחור. הדבר המשמעותי היחיד שקרה הוא ההתקפה חסרת התקדים נגד מערכת המשפט.
"צריך לחקור את החוקרים", "מסע ציד חסר תקדים" - משפטים שהיינו שומעים בעבר מראשי ארגוני פשע, נשמעים היום מפיו של ראש הממשלה. ההתקדמות בחקירות פשעיו (לכאורה) של נתניהו הביאה איתה גם הסלמה במתקפה שלו נגד מערכת המשפט. אלה הן רק האמירות של נתניהו עצמו. עליהן יש להוסיף את הדהוד דבריו על-ידי מקורביו בפוליטיקה ובתקשורת, וקיבלנו קמפיין מאורגן נגד עצמאותו של אחד המוסדות החשובים ביותר לקיום דמוקרטיה בריאה.
וזה לא נגמר פה. מסע הציד של ראש הממשלה נגד מערכת המשפט מתוחזק במאבק הארוך שמנהל הימין הדתי נגד אותן מערכות. לכל אחד מטרות שונות: נתניהו יעשה הכול כדי להציל את עורו, ואילו הימין הדתי, כפי שהראתה ד"ר מאיה מארק במאמרה בכתב-העת "תלם", מבקש להחליש את מעמד בית המשפט במטרה לערוך שינוי עומק מבני בשיטת הממשל בישראל.
בנקודה זו חשוב לציין כי משנת הבחירות 2015, הקבוצה הפוליטית המייצגת את הימין הדתי התבססה בעמדת השלטון בקואליציית ימין מובהקת, ואף זכתה לשרת משפטים שהגיעה לקדם את אותה אג'נדה, אפשר לומר, ממש מהמקפצה.
אז בואו נראה מה קרה מאז, הן במדד אמון הציבור הבא לידי ביטוי בדוח השנתי שמפרסמת אוניברסיטת חיפה, והן בדוח השנאה וההסתה של קרן ברל כצנלסון וחברת המחקר ויגו - דוח שמנטר קללות, הכפשות וקריאות לאלימות ברשת בעברית נגד מוסדות וציבור.
בשנת 2016 מדד אמון הציבור במערכת המשפט עמד על 3.25, ובבית המשפט העליון - על 3.18, בעוד שבשנת 2018 הם ירדו ל-2.65, ו-2.76, בהתאמה. בשנים אלה שיח השנאה וההסתה נגד מערכת המשפט קפץ מ-34,000 קריאות שנאה והסתה בשנת 2016 ל-132,000 בשנת 2018, 15% משיח השנאה וההסתה נגד מערכת המשפט כללו האשמה של בג"ץ בבגידה במדינה.
ובשנת 2019 שיח השנאה נגד מערכת המשפט המשיך לעלות ועמד על 148,000.
התמונה שמצטיירת משני המדדים הללו ברורה. ההתקפה של ראש הממשלה ושל הימין הדתי נגד מערכת משפט עצמאית ערערה את יחס הציבור לאותה מערכת. אמון הציבור לא יכול שלא להיסדק, כשנבחר הציבור מספר אחת מסמן את מערכת המשפט כסכנה, כאשר בשלטי חוצות מופיעה השוואה בין בג"ץ לחמאס ולאחר ששרת המשפטים לשעבר נלחמה במערכת עליה הייתה אמונה. טעות לחשוב שהציבור אדיש לסוגיית מערכת המשפט. הוא קשוב מאוד למסרים של אלה שהוא בחר בהם - קשוב ומגיב בהתאם.
הירידה באמון במערכת המשפט ובמוסדות המדינה היא לא תופעת הלוואי של מהלכי ודברי ראש הממשלה וחלק משריו, אלא התוצאה הרצויה מבחינתם והצפויה מראש. זו שמטרתה לערער את האמון במוסדות המדינה ולסרסם, על-מנת שיכשלו בניסיונם לעצור את תהליכי ההשחתה האישיים ותהליכי האפליה הלאומיים שמובילה הממשלה.
הדבר היחיד שניתן להתנחם בו במצב הנורא הזה, הוא העובדה שהאמון בממשלה נמוך יותר מהאמון במערכת המשפט. אולי רוב הציבור הישראלי בכל זאת מבין את התרגיל המלוכלך שמנסים לעשות על חשבונו.
הכותבת היא מנהלת הזירה הציבורית של קרן ברל כצנלסון
