מוחמד בכרי / צילום: Mosab Omar, רויטרס
אני אדם דתי. הדת שלי היא הדת הליברלית. ככזה, עבורי חופש הביטוי הוא ציפור נפש שיש להגן עליה מכל וכל, זכויות האדם הן נורמה עליונה, ובית תפילתי מלא בכבוד האדם באשר הוא. דווקא משום כך לא יכולתי לשאת את נייר העמדה שפרסם "הפורום הדוקומנטרי" בישראל, בשיתוף איגוד הבמאיות והבמאים הישראלים, ובו "התנגדות לרדיפה המשפטית שעובר היוצר מוחמד בכרי, 15 שנה לאחר שיצא סרטו 'ג'נין ג'נין'". התנגדות שנובעת מ"תפיסת העולם שמוקירה את חופש הפעולה והביטוי גם לדעות שאינן בקונצנזוס או שמעוררות התנגדות".
על פניו נשמע הגיוני. כמו שקבע ג'ון סטיוארט מיל ב"על החירות" ("השולחן הערוך" שלנו): "אם כל האנושות כולה, למעט אדם אחד, היא בדעה אחת, ואם אותו אדם הוא בדעה אחרת, האנושות לא תהא מוצדקת בהשתקת אותו אדם, יותר מאשר הצידוק של אותו אדם, אילו היה הכוח בידו, בהשתקת האנושות כולה".
אלא שזה אינו המקרה שלפנינו. ההגנה על "הסרט הדוקומנטרי" היא פגיעה אנושה בחופש הביטוי.
נבהיר: אנו מבחינים בין מניעה מוקדמת (צנזורה) לענישה מאוחרת (הטלת קנס על המשקר). ב"על החירות" חופש הביטוי גובר כמעט תמיד; בפרשת "ג'נין ג'נין" האמת צריכה לגבור, והמשקר נדרש לשלם. אנו נמצאים בשלב שבו גרסת האמת של בכרי קיבלה את יומה, ועתה היא צריכה להיות גם נכונה.
אלא שהמחוזי והעליון קבעו כי הסרט גדוש שקרים שאינם נובעים מטעות ומרשלנות, אלא מעשה מכוון של בכרי לעיוות המציאות כדי להכפיש את לוחמי צה"ל כ"אחרון פושעי המלחמה והרוצחים". בכרי הודה כי הוא ערך הסרט באופן מטעה (למשל בסצנה שנראים עצורים פלסטינים שוכבים על האדמה, נשמעת ירייה, ואחד מהם נראה מפונה, אמר: "עשיתי טעות מרה שערכתי ככה את הסצנה, זה יצר רושם מוטעה כאילו מישהו הוצא שם להורג"). להגן על הסרט שהוכח כשקרי, כחלק מ"ההגנה על חופש הביטוי", זה לא להבין מהו חופש ביטוי.
כשירות לחברים, הנה מעט תזכורות: מטרת חופש הביטוי היא חשיפת האמת. זה יקרה כשיתאפשר לגרסאות שונות של האמת להתחרות אלה באלה, באמונה ש"מתחרות זו - ולא מהכתבה שלטונית של 'אמת' אחת - תצוף ותעלה האמת". הסכנה לחירות אינה באה רק מצד שלטון דכאני, אלא גם עלולה לבוא מהצפת עלילות כזב ועובדות שקריות.
כשזה קורה, האמיתות נלחמות זו בזו, טובעות בים השקרים. כך קורה כשמוצגות "הוכחות" שלא הייתה שואה, ושמחנות הריכוז והמוות נבנו רק לאחר המלחמה; וכך קורה גם בסרט המוצג כדוקומנטרי, שבו מדביקים שני סרטים ללא קשר, ומתקבלת "הוכחה" שטנקים דרסו פצועים פלסטינים בכוונה.
להגן על מה שנקבע חד-משמעית כעובדות שקריות, בטענה שצריך להגן גם על "דעות מקוממות", זה עירוב של שני נושאים לא קשורים. אין פה ויכוח על דעות, אלא על עובדות! לו היה מוצג הסרט כבדיוני, ובכרי הבדאי היה מספר שחיילי צה"ל הם ערפדים המוצצים את דם הילדים הפלסטינים - חופש הביטוי היה חל עליו, והדיון היה אם יש הצדקה להגבילו מחשש להסתה שמסכנת את הציבור. אלא שב"ג'נין ג'נין" מדובר בהשמעת שקרים עובדתיים, ולכן מפיציהם חייבים לשלם מחיר, בשל זיהום השוק החופשי של אמיתות שמתחרות ביניהן.
מבעלי "תפיסת עולם שמוקירה את חופש הביטוי" מצופה שיגנו עליו, ולא יסייעו למחריביו. עליהם לעשות זאת גם כשזה קשה ולא מקובל בקרב הקהל העוין בפסטיבלי הסרטים בברלין ובאמסטרדם. כי זו משמעות דתנו. זה הליברליזם.
הכותב הוא דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו