נעמה יששכר עם אמה יפה ישככר, שרה ובנימין נתניהו / צילום: קובי גדעון, לע"מ
בכל פעם שמדברים על אמון הציבור בתקשורת ועל כך שאנשים לא מאמינים לכלי תקשורת ולעיתונאים, אני נזכר בהלכות לשון הרע. בעולם ההלכות של האיסור היהודי על לשון הרע, מעבר לאיסור המובן מאליו לספר לשון הרע ולאיסור להאמין ללשון הרע ששומעים, חז"ל אומרים שאסור אפילו רק לשמוע את אותם דברי לשון הרע, גם אם השומע אומר לעצמו ומצהיר בצורה ברורה שהוא לא מאמין לאף מילה.
הסיבה לאיסור הזה היא שחז"ל הבינו שהדברים שאדם שומע משפיעים עליו, גם אם יחליט בכל ליבו ואפילו יצהיר שהוא לא מאמין לדברים הללו. כי כשמספרים לנו משהו על מישהו, גם אם לא נאמין לזה, תחושת החשד הקטנטנה תמיד תלווה אותנו, תמיד נשאל את עצמנו אולי בכל זאת יש לפחות חלק קטן של אמת במה שעכשיו סיפרו לנו.
זה גם המצב ביחס בין הציבור לתקשורת. אנשים, בטח מהצד הימני, אוהבים לומר שהם לא מאמינים למילה ממה שכתוב בעיתון או נאמר במהדורות הרדיו והטלוויזיה. שהכול שקרים והטיה פוליטית. אבל האמת היא שכל עוד אותם אנשים צורכים את אותם כלי תקשורת, אז אלה יהיו מקורות המידע העיקריים שלהם על המתרחש, ולרוב מה שהם ישמעו, הם יאמינו לו.
נכון, את הפרשנויות הם לגמרי לא יקבלו, ואולי יהיו גם כמה דיווחים עמוסי אג'נדה שהם יפקפקו באמינותם, אבל רוב המידע הנאמר והנכתב כן יתקבל אצל הצרכן, ולו רק כי אלה המשקפיים היחידות שהוא מכיר כדי לדעת על המתרחש. מעטים הולכים לבדוק כל ידיעה שהם קוראים בעיתון. הרוב פשוט ממשיכים הלאה, ואותה ידיעה הופכת לחלק מעולם המציאות שלהם.
והאמת היא שזה אפילו יותר מזה. כי התקשורת לא רק קובעת מה תדעו בנושא כזה או אחר, אלא גם מה בכלל יהיו הנושאים שעליהם תדעו ועל אילו לא, וגם מה חשוב ומה לא. כי אם כולם מדברים על נערה צעירה שנמצאת בכלא הרוסי, ולא על נערה אחרת שכמעט נרצחה מסלע שזרקו עליה נערים פלסטינים - אז הנה מישהו קבע עבורכם את עולם התודעה שלכם. ואם יש ידיעות חוזרות ונשנות על אשת ראש הממשלה, אז כנראה שאשת ראש הממשלה זה סיפור חשוב, ועכשיו, כמו בבדיחה הידועה, נראה אתכם מצליחים לא לחשוב על פילים לבנים. תחשוב טוב, תחשבו רע - אבל על זה תחשבו.
אגב, בהקשר הזה חשוב לשים לב שעם כל הכבוד לדיבור על המהפכה של הרשתות החברתיות, רוב הזמן הרשתות עוסקות דווקא בהדהוד של הסיפורים שהתקשורת מציפה. נכון שלעתים הרשתות מצליחות להביא לתודעה סיפורים שתקשורת המיינסטרים לא הציפה, אבל זה מיעוט המקרים. רוב השיח ברשתות עוסק בסיפורים שמביאה תקשורת המיינסטרים. השיח יתעצבן על אותם סיפורים או אפילו יצחק ויזלזל עליהם, אבל בסוף התקשורת, שהם יצהירו שהם לא מאמינים לה, היא זו שקובעת על איזה פילים לבנים הם "לא יחשבו".
אז מה יעשה צרכן התקשורת החכם, זה שמספיק מודע לעצמו כדי להבין שאין לו דרך באמת לא להאמין לכלי התקשורת שהוא צורך? ובכן, כאן אנחנו חוזרים להלכות לשון הרע, שמסבירות שהבחירה של האדם נמצאת פחות בלמה הוא יאמין ולמה לא, אלא את מי הוא ישמע ואת מי לא. שאת כלי התקשורת ממנו הוא צורך את המידע שלו, הוא צריך לבחון ולבחור בקפידה. כי צרכן התקשורת החכם יבין ששם, וכמעט רק שם, נמצאת הבחירה האמיתית שלו. על מה שקורה אחר-כך בראש שלו, על היכולת לא להאמין או לא לחשוב על המידע שהוא שמע, השליטה שלו כבר הרבה יותר נמוכה.
הכותב הוא סגן עורך "בשבע" - שבועון דתי-לאומי