המנות של מסעדת שיינע / צילום: אפיק גבאי
נדמה לי שבמאה ה-21, התחום הכי זנוח, פגוע ועצוב, הוא הרומנטיקה. כולם כל-כך מתוחכמים עד אשר מחוות רומנטיות פשוטות הפכו לסרח עודף אפילו בעיני מי שזקוקים להם יותר מכול. כלומר כולנו.
ומה יותר רומנטי מאשר ארוחת ערב במסעדה - שאורותיה מוצללים, מפותיה רקומות, או לפחות משובצות, מלצריה מאופקים ולפעמים גם השף שלה. מסעדה שהמוזיקה בה חרישית או אולי אפילו חסרה, התנועה איטית, הנרות דולקים, ולפעמים, אם יש מזל, מטפטפים לאיטם על בקבוק קיאנטי ריק ישן, עטוף בקש.
טוב, אני כמובן נסחף. כל זה כבר לא קיים מזמן, אולי רק במלכודות תיירים באיטליה או בבן יהודה שטראסה. כל השאר הוא מתוחכם, מתחכם, לפעמים באמת חכם, אבל כמעט אף פעם לא - רומנטי.
המסעדה הרומנטית האחרונה בתל אביב נסגרה הרי לפני כמה שבועות. קראו לה מל ומישל. אתם העדפתם את שכנתה ממול, שילה - מסעדה נפלאה, אבל ממש לא רומנטית. הכי מייצגת את המאה ה-21. קרה, מנוכרת, מתחכמת. מתוחכמת. וגם חכמה. אבל לא רומנטית. כמו שאר בנות דורה.
במל ומישל היה, אגב, אוכל נהדר, אבל היא הייתה רומנטית. רומנטית מדי כנראה. אולי זה מה שגמר אותה, אחרי לא מעט שנים. ולא, לא היו בה מפות משובצות, נרות מטפטפים ומלצרים מרחפים, וגם לא מוזיקה מסן רמו. היא פשוט ידעה לעשות את זה בשקט, ולעצב את עצמה באופן רומנטי, כמעט קיטשי. זה עבד למי שזה עבד בשבילו - אני למשל, ועוד רבים אחרים כנראה - אבל זה לא הספיק. למרות האוכל המצוין.
והנה, כשכבר כמעט התייאשנו, צצה שיינע. אפילו השם רומנטי. ועוד ביידיש. שיינע, כידוע, זה יפה ביידיש.
לא פשוט לפתוח מסעדת גורמה ברחוב נחלת בנימין - המאוד רומנטי, אגב. מטר משיינע שוכנת ברוט, אולי הטובה שבמסעדות ארצנו. חצי מטר ממנה יושבת מן טן טן, מזללת הראמן הכה פופולרית. לך תצליח בתנאי פתיחה שכאלו. ועוד כשאתה רומנטי.
ואוי, כמה שמגיע לה להצליח. איזה יופי של מקום. מקום רומנטי. כן, האורות מעומעמים. ולא, אין מפות משובצות, או מפות בכלל, או נרות מטפטפים. אבל יש בה איזו רוח כזו. התמונות על הקירות, התקרה הגבוהה, הרחוב הישן והכל-כך יפה, בחלק הפחות משופץ שלו עדיין, תודה לאל. וגם, והרי בשביל זה התכנסנו, האוכל.
התחלנו בסלט לחם, כלומר פנצנלה באיטלקית. הוא הגיע לשולחן זוהר באדום ובירוק. עגבניות מגי חתוכות לרבעים, בזיליקום ירוק וסגול, קרוטונים גדולים תוצרת בית וקרעי מוצרלת באפלו. קצת שמן זית, קצת חומץ בלסמי, קצת מלח. לא צריך יותר. אולי רק טיפה יותר גסות בתוך כל הרומנטיקה, לפחות ביד המתבלת. אבל לגמרי רק בקטנה.
המשכנו בשני טרטרים. של פלמידה לבנה ושל שייטל. הדג הוגש קצוץ עם אספרגוס ואננס. נשמע קצת בלגן, אבל בפועל זה עבד. הוא קושט בפרוסות של צנון וצנון שחור. יפה להלל, טעים להפליא. ושוב, טיפה רומנטי מדי. חיישני. ושוב, רק בשוליים.
הבשר הוגש עם צלפים שיובשו או טוגנו או שניהם, פרוסות שאלוט פריכות, חלמון ביצת שליו ואיולי של פלפלים חריפים. ושוב, למרות הטעמים העזים, שלפרקים היו מלוחים מאוד, כמעט מדי, היה בזה משהו עדין מאוד, עדין מדי. ושוב, אלו הן תלונות שוליות שמיד אסביר.
המשכנו אל מחבת נחושת קטנה ובה שרימפסים ביין לבן וציר דגים. קלאסיקה. הפעם כבר לא הייתה עדינות מוגזמת. רק טעם אדיר ונהדר. יופי.
פילה לוקוס (במקום מוסר ים שהיה חסר ובלי תוספת במחיר, סחתיין) השתכשך בביסק סרטנים והוגש עם ראשי קלמרי פריכים ואורז "אסור"*. זו הייתה מנה מפוארת ממש וכל ההסתייגויות בדבר עדינות יתר (במקום עדין, להזכירכם) נעלמו כלא היו.
במקצה הקינוחים הוגשו עוגת תפוחים מצוינת וקרם קרמל שמסביבו אספרסו. הידד.
ליווינו את כל הכבודה הזו בכוס סוביניון בלאן ניו זילנדי מיקב מאד האוס המעולה (שעליו סיפרתי לכם כאן לפני כמה שבועות) ובקבוק בירה מלכה המקומית הטובה לא פחות.
שיינע היא לא רק תוספת מקסימה לרחוב המאוד מוצלח קולינרית ממילא הזה, ולעיר העברית הראשונה עמוסת המסעדות, אלא גם שמחה של ממש למי שמחפש, כמוני, מקומות שלא כל-כך חשוב איך האוכל שלהם, אלא בעיקר איזו מין אווירה יש בהם. אבל בשיינע, האווירה לא באה על חשבון האוכל, תודה לאל.
מסעדת שיינע - השורה התחתונה: יקר אבל שווה.
פרטים: אחד העם 19 ת"א, 03-5627143
א'-ש' 18:00 - אחרון הלקוחות
מחירים: סלט לחם - 52 שקל, טרטר פלמידה לבנה - 62, טרטר שייטל - 58, שרימפס - 95, לוקוס - 118, עוגת תפוחים - 42, קרם קרמל - 42
כדאי להכיר:
אורז אסור. אורז אסור הוא בעצם האורז השחור שרבים מאיתנו, במיוחד שוחרי חנויות הטבע, כבר מכירים. הוא נקרא כך משום שבסין העתיקה נאסר על פשוטי העם לאוכלו והוא נשמר רק לקיסר ולבני משפחתו. צבעו השחור הופך אותו לדרמטי, שלא לומר רומנטי, במיוחד, הוא עשיר בערכים תזונתיים וקל הכנה, ויכול להתאים גם להכנת אורז רגיל וגם לריזוטו.