היקב של בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי / צילום: יחצ
יינות רוזה הם אחד הכיפים הגדולים ביותר שיש לעולם היין להציע. לפחות לכל מי שאינו שבוי במוסכמות מטופשות כאילו רוזה הוא סרח עודף של תעשיית היין, יין למתחילים, ושאר שטויות.
ועדיין, יינות רוזה זקוקים במקומותינו לכל עזרה אפשרית כדי להחזירם לקדמת הבמה - מקום שאותו תפסו אצלנו לפני כמה עשורים, שנים שבהן היו, כמו שאר היינות כאן, די בינוניים, אם לנקוט לשון המעטה.
אז עכשיו, כשיש כאן יינות רוזה נהדרים, וגם יבוא מצוין של מיטב היינות הוורודים של העולם, למה לא? מה עוד שחורף עכשיו, ולכולם נדמה שבחורף שותים רק יין אדום.
ובכן, לא.
יין רוזה למשל הוא בן הלוויה האולטימטיבי של מרקי הדגים, ובראשם כמובן הבויאבז המפורסם של מרסיי. ומה לעשות, שמרק דגים רציני אפשר להכין רק בחורף, כשהדגים ופירות הים במיטבם. וזו רק דוגמה אחת.
לאחרונה שאלה אותי מישהי מה תפקידו של יין הרוזה בעולם. אחרי מחשבה קצרה הבנתי שזו שאלה מצוינת. שהרי כולם יודעים (נניח) מה עושים עם יינות אדומים ועם יינות לבנים. את האדום - מחברים כמובן לבשר, ואת הלבן - לדגים. ואז הופכים את הכול, אם רוצים. אגב, החוקים הללו, שכיום נחשבים מיושנים, הם ממש לא מופרכים. שווה לזכור את זה.
אבל רוזה? מה עושים איתו לכל הרוחות?
לפני שנדבר על זה, כדאי לזכור שרוזה הוא לא ערבוב של יינות אדומים ויינות לבנים ביחד, שיוצר צבע ורוד. ובטח שלא "יין למתחילים", שלא לדבר על הדימוי השוביניסטי שלו שכבר אסור להזכיר, זה הטוען שהוא "יין לבנות".
נו, שוין.
רוזה מיוצר מענבים אדומים שאחרי סחיטתם מושהות קליפותיהם עם התירוש רק זמן קצר - כיממה - ולכן, צבע היין המתקבל הוא רק ורוד ולא אדום עמוק. הוא לא טעות, ולא ניצול שאריות או כזה שמיוצר מענבים סוג ב'. או לפחות לא אמור להיות כזה. אני כותב זאת כדי לקוות שאיש אינו נוהג כך.
מה שבטוח הוא שבפרובנס, שהיא המכה של הרוזה, אשר ששניים מיינותיה יתארחו כאן מיד, איש איננו חושב או נוהג ככה. שלא לדבר על כך שבדיוק על היינות הללו מבוססת גאוותה הייננית של פרובנס.
יינות הרוזה של פרובנס, שהם הרוב המכריע של היינות שיוצגו כאן הפעם, הם לא רק פסגת היצירה של יינות הרוזה בעולם כולו אלא יינות שהם גם כיף גדול ללגימה, ובו-זמנית יין מצוין להתעמק בו, ולנסות לחלץ ממנו טעמים מרתקים. זו כמובן אינה חובה, לא ביינות אלו ולא בשום יין אחר, אבל זה בהחלט אפשרי, בניגוד למה שאפשר לחשוב. כלומר, שאי אפשר "לנתח" יינות רוזה או להתייחס אליהם ברצינות.
מעבר לכך, ומכיוון שאין כאן מספיק מקום ליינות אחרים, אציין רק שישראל מלאה ביינות רוזה מצוינים. לא רק רקנאטי, אלא גם ויתקין, קסטל, אורטל, פלם, בר מאור ועוד לא מעטים הם יופי של יינות ורודים.
בחרתי עבורכם יינות רוזה אשר מגיעים בבקבוקים מעוצבים וחינניים במיוחד. להגנתי אומר שאלו הם הבקבוקים הקלאסיים של יינות הרוזה של פרובנס. או לפחות וריאציה עליהם.
הנה לפניכם אפוא שני יינות פרובנסליים, וגם יין אחד משלנו, אשר מבוסס אף הוא על זן דרום צרפתי.
• סטודיו, מירבאל 2018. רוזה עדין מאוד, חיוור בצבעו ומאופק הן בניחוחו והן בטעמיו. וכל אלו, אם נדמה לכם אחרת, הן מחמאות גדולות, במיוחד ליין שהוא, מה לעשות, סוג של סטוץ של ברנג'לינה (לשעבר. בראד פיט ואנג’לינה ג'ולי כבר לא ביחד כידוע). בלנד מסובך מענבי סירה, גרנאש, סינסו, טיבורן ורול. התוצאה דווקא פשוטה מאוד. את היין יוצרים אנשי משפחת פרין, מהמכובדים שביינני האזור, פרובנס במקרה זה. כיף גדול וחינני. השם סטודיו הוא מחווה לשימוש הקודם של שאטו מירבאל, אולפן ההקלטות של ז'אק לוסייה. 95 שקל
• דומיין אוט 2018. אחד מיינות הרוזה המפורסמים ביותר מפרובנס הוא זה של משפחת אוט. כיום שייך היקב לבית השמפניה היוקרתי רודרר. בלנד של ענבי גרנאש, סינסו, סירה ומעט קברנה סוביניון, כולם מקוט דה פרובנס. התוצאה היא רוזה בהיר, ידידותי מאוד למשתמש בדרכו הפירותית המלבבת. וכן, גם הוא, כמו כל שאר הבקבוקים הפעם, מגיע בבקבוק מעוצב למשעי, יפה מאוד אם תשאלו אותי. וגם, מה לעשות, יקר מאוד. 215 שקל
• רקנאטי גרי דה מרסלאן 2019. יין העשוי מענבי מרסלאן שעדיין אינם מוכרים אצלנו במיוחד, אם כי תפוצתם הולכת וגדלה. כפי שמרמז שמו (גרי פירושו אפור בצרפתית) זהו יין שהן גונו והן אופיו נע בין הוורוד ללבן. ארומות של פרחים ופירות לבנים. מקסים. 99 שקל