העדויות / צילום: עטיפת הספר
אני מודה שאת הדף הראשון פתחתי בחשש. ספר המשך הוא דבר חשוד מעצם טיבו, וספר המשך שמגיע אחרי יצירת מופת כמו "מעשה השפחה" ואחרי סדרת טלוויזיה עטורת פרסים בהשראתו - איך לא נחשוש? אבל כבר אחרי כמה פסקאות ידעתי שאטווד עשתה זאת שוב.
"העדויות" שיצא לאור בספטמבר האחרון (בעברית ראה אור בימים אלה בהוצאת מחברות לספרות, כנרת, זמורה-דביר) הוא ספר עוצמתי, חכם וחשוב לא פחות מ"סיפורה של שפחה", אף שהוא בהחלט ספר המשך. לזר אשר לא ידע את "שלפרד" ובנותיה, יהיה קשה להתמצא בעלילה וגם האפקט הרגשי יהיה חזק פחות. אבל לזה שידע - צפויה חוויה משמעותית.
נתחיל מזה שקשה להניח את הספר מהיד. העלילה קצבית, מהירה, מותחת ורבת-תהפוכות, כמעט יותר מדי, כאילו חששה אטווד שאם תניח רגע לקוראיה, הם לא יישארו. אטווד בת ה-80 משאירה אבק לסופרים צעירים ממנה בהרבה מבחינת היכולת לרתק, לשבות את הלב ולהיות רלוונטית עד כאב.
העלילה מתרחשת כ-15 שנה מאוחר יותר מהאירועים בספר הקודם, והיא בנויה ממונולוגים של שלוש דמויות שמשלימים זה את זה. האחת היא דודה לידיה הקשישה, סוכנת משטר האימים של רפובליקת גלעד. שתי האחרות הן נערות מתבגרות שיהיה קשה לדבר אודותיהן מבלי לעשות ספוילר רציני.
נסתפק בכך שאחת מהן, אגנס ג'מיימה, גדלה כל חייה בבועת הזכוכית של רפובליקת גלעד האדוקה, והשנייה דייזי, מתבגרת שגדלה בקנדה החופשית. סיפוריהן של כל השלוש ושל דמויות משנה נוספות (המשורטטות גם הן ביד אמן) נשזרים אלה באלה באופן שקשה לדמיין.
אטווד מצליחה לתת לכל אחת מהשלוש קול וסגנון משלה - לאישה המבוגרת, הקשוחה והערמומית; לנערה התמימה, הצנועה והבורה (שלא באשמתה. בגלעד אסור לילדות ללמוד לקרוא ולכתוב, זה עלול לבלבל אותן ולהכניס לראשן הענוג מחשבות בלתי ראויות) ולנערה הפיקחית והמרדנית שגדלה בדמוקרטיה ובבית של הורים יוצאי דופן.
המונולוגים של הדודה לידיה, שהם בחלקם זיכרונות מראשית ימיה של רפובליקת גלעד, מאפשרים לאטווד להתבונן במנגנוני הכוח שיוצר שלטון עריצות ומאפשרים את המשך קיומו. המונולוגים האלה מתארים איך נעשתה מי שהיא, כמו גם איך נעשתה גלעד המקום המפלצתי שהפכה להיות.
בסצנה מצמררת מרכזים באצטדיון באיומי רובים את כל הנשים המשכילות בעיר, ובמשך כמה ימים של צפייה בהוצאות להורג, עינויים ו"סתם" הרעבה, מניעת שינה או הליכה לשירותים - מפרקים אותן מזהותן הקודמת והופכים אותן לאזרחיות משתפות פעולה עם המשטר החדש. הקורא אינו יכול שלא לשאול את עצמו איך הוא היה מחזיק מעמד, וכמה זמן היה מצליח לשמור על ערכיו מבלי להישבר.
ראוי לשבח גם התרגום של קטיה בנוביץ', שאינו מלאכה קלה בספר שחלק ממונחיו מתארים חיים בדיסטופיה של מדינה מומצאת. כך למשל המילה "סקילולה", שילוב של סקילה והילולה - הוצאה להורג של אנס או רוצח: דינו להיקרע לגזרים בידי 70 שפחות משולהבות, שזו להן האפשרות היחידה לפריקת זעם, תסכול וכאב על מה שגברים מעוללים להן מדי יום. נראה שהסדרה הבאה כבר בדרך.
דירוג: 5