מתוך הסרט "היום שאחרי לכתי" / צילום: באדיבות יונייטד קינג
שני סרטים ישראליים יצאו לאחרונה לבתי הקולנוע בישראל. שניהם עוסקים בקשר שבין אב דומיננטי ובתו הרגישה. האחד סרט תיעודי עצמאי שברקע שלו תולדות האמנות הישראלית, והשני בדיוני שמספר על אחת החצרות האחוריות של ישראל. שניהם הוצגו בפסטיבלים ישראלים, אך לא זכו לתהודה המגיעה להם, ועכשיו כשהם יוצאים אל הקהל הרחב מגיעה להם תשומת לבכם.
"אנג'ליקה"
למתעניינים בעולם האמנות הישראלי, הסרט הזה הוא ממש מתנה משמיים, אבל גם לאלו שלא מכירים את הנפשות הפועלות מחכה סרט מרגש להפליא. ב"אנג'ליקה" יש דרמה גדולה מהחיים, תככים משפחתיים, כאב לב, גאולה, דמויות מרתקות מההיסטוריה שלנו, והצצה אל מאחורי הקלעים של עולם האמנות הישראלי.
לכן, מאוד מפתיע שהסרט התיעודי הזה של דן פאר לא צבר לעצמו תמיכת קרנות או גופי שידור אלא הופק והגיח לעולם (לראשונה בפסטיבל דוקאביב ועכשיו בסינמטקים ובבתי קולנוע נבחרים ברחבי הארץ) באופן עצמאי לחלוטין.
הסיפור הזה - שיכול היה אפילו לתדלק מיני-סדרה עלילתית שמתפרסת על פני כמה עשורים וכמה יבשות - מתחיל בעליית גג תל אביבית, שם נמצאים ציורים נפלאים שהזמן וההזנחה עשו בהם שמות, ועליהם חתומה אנג'ליקה ש"ץ, בתו של מי שנחשב לאבי האמנות הישראלית בוריס ש"ץ, שגם הקים את בית הספר הירושלמי המפורסם בצלאל. על אף זאת, עולם האמנות הישראלי לא מכיר את אנג'ליקה, היא מעולם לא זכתה לתערוכה משלה, ושמה נמחק כמעט לחלוטין מההיסטוריה המשפחתית של אצולת האמנות הישראלית.
דן פאר, הנין של אנג'ליקה, מחליט לצאת למסע בעקבות הקרע המשפחתי ההוא דרך חלופת מכתבים, ולפענח מדוע נשמטה הציירת מתולדות האמנות. תוך כדי כך, הוא חושף סיפור משפחתי כואב, שבסופו תיקון לעוול גדול. בין לבין, משובצת ב"אנג'ליקה" עבודת השחזור שנעשתה לאוצר יצירותיה של הציירת, ואם הסקרנות לגבי סיפורה לא מספיקה, זו בפני עצמה סיבה טובה מאוד לראות את הסרט.
האנשים העמלים מאחורי שחזור אמנות לרוב לא מקבלים את המקום המגיע להם ומדהים לראות איזו מיומנות מרהיבה נצרכת בשביל העבודה הזו. מה גם שזה מצטלם נהדר.
"אנג'ליקה", שהופק על-ידי שלומי אלקבץ וגלית כחלון, הוא אחד מסרטי התעודה היפים ביותר שנעשו בישראל לאחרונה, ובעקבותיו ניתן רק לחשוב אלו עוד סיפורים מרתקים יש לנו על האנשים ששינו את פניה של ישראל, הנמצאים בחשכת עליות הגג ורק מחכים להתגלות.
דירוג: 4
"היום שאחרי לכתי"
סרט ישראלי חדש נוסף שלא לגמרי זכה ליחס המגיע לו בשלבי טרום הבכורה שלו (בפסטיבל ירושלים יצא ללא אף תואר, ובפרסי האופיר התעלמו ממנו לחלוטין) הוא סרט הביכורים של העורך ואיש הסאונד נמרוד אלדר. "היום שאחרי לכתי" מתרכז בווטרינר אלמן (מנשה נוי) שלא הצליח להתאושש ממות אשתו האהובה, וכתוצאה מכך אינו מצליח לגשר מעל התהום הפעורה בינו ובין בתו היחידה (זהר מידן). לפני שיאבד אותה לנצח, הוא מחליט לקחת אותה אל המשפחה בדרום על מנת לנסות לעזור לה לצאת מכבלי האובדנות שלה, ומבין שהדרך שלה אל ההחלמה חייבת לעבור אצלו לפני הכול.
אחד הדברים הבולטים בסרט הוא הקשר בין המבע הקולנועי של אלדר והדמות הראשית שלו. כמוהו, הסרט מתנהל בקצב מאוד מדוד, איטי ואפילו מורדם בכוונה, כזה שמרגיש כמו מסונכרן עם האפאתיות המופגנת של הגיבור שלו ונמנע כל הזמן מלהגיע למחוזות של היסטריה עד שכבר אי אפשר. כאשר זה סוף-סוף מתפרץ, קשה מאוד להישאר אדישים. עוד דבר שעובד היטב לטובת הסרט הוא ההחלטה התסריטאית למקם את המשפחה הרחוקה באזור ים המלח. וכך, הסרט מרוויח לא רק לוקיישנים מצוינים שאותם היטיב לצלם איתי מרום, שלא תמיד מקבלים מקום בקולנוע הישראלי, אלא אומר משהו גם על קהילות שלמות בישראל שהולכות לאיבוד, ולא רק על צער פרטי.
חולשתו העיקרית של הסרט מגיעה לקראת סופו, שמרגיש חפוז למדי. נדמה שנעשים כמה ניתורים רגשיים גדולים למדי על מנת להגיע לסיום שלם, ולא רק שזה קצת מדלל את הכאב ואת המצוקה של הסרט הזה - שכולו עוסק בסבל, במצוקה ובחיפוש אחר פתרון - אלא גם מאבד מעט מהאמינות שהייתה לו עד אותו הרגע.
עם זאת, ההופעות המצוינות של השחקנים (ראוי לציין במיוחד את שרית וינו-אלעד ומירי אלוני), ובעיקר של נוי באחד התפקידים הטובים ביותר שלו ושל מידן הצעירה שמצליחה כמעט ללא דיאלוגים להעמיס כה הרבה עוצמה על הפריים - יחד עם עבודת הבימוי הבטוחה של אלדר - עוזרות ל"היום שאחרי לכתי" לדלג מעל המהמורות. התוצאה היא אחד מסרטי הביכורים הטובים, העדינים והמרשימים של העת האחרונה; סרט שמטפל באלגנטיות ובכבוד בנושאים טריגריים של אובדנות ואבלות.
דירוג: 3.5