מתוך ההצגה "לא משלנו" / צילום: מעיין קאופמן
לפעמים לא צריך להסתבך יותר מדי. תנו לאייל שני פיתה, עגבנייה וכמה תבלינים, והוא יתקין ארוחה נהדרת כשהוא נשען רק על מיומנות, ניסיון וכישרון. ובהשאלה לקומדיה "לא משלנו" של תאטרון באר שבע, שימו על הבמה את גבי עמרני, מוטי גלעדי ואבי פניני, וההנאה מובטחת.
"לא משלנו" מתרחשת בבית אבות שבו מפר את השגרה עמוס תבור (מוטי גלעדי), הלוא הוא "עמוס היפה" מהפלמ"ח שמגיע לצלם סרט תיעודי על הפלמ"ח לכאן 11 ומבקש מהדיירים יוצאי הפלמ"ח להצטלם עבורו.
כשסעדיה צברי (גבי עמרני הנהדר) שהגיע לארץ אחרי קום המדינה מבקש להצטלם גם הוא ולספר על גבורתה של אימו בדרך מתימן, עמוס מבטל אותו. הופעתה של מדונה באירוויזיון גוזלת את המימון לסרט, וסעדיה מתנדב להציל את המצב, בתנאי שיתנו לו לדבר על אימו בסרט. לשם כך צריך להציגו כאיש פלמ"ח, וכך מתחיל מסעו ללב הקליקה הסגורה של הצברים האשכנזים יוצאי המחתרות, שמבחינתם, רק הם הקימו את המדינה, כולל "להביא ארצה את התימנים", כפי שהם מזכירים לסעדיה שוב ושוב.
האקספוזיציה המהירה והסיום המחופף מבהירים שיוצרי ההצגה שמו את כובד משקלה על הקאסט המבוגר המעולה ועל המתח הבין-עדתי שבאתוס הישראלי. הכתיבה של המחזאי רן דברת מהודקת ומדויקת, קצב הבדיחות גבוה והוא דובר פלמ"חניקית טוב מספיק כדי לפרק ולהגחיך אותה. רועי שגב ביים באיפוק ובטוב טעם והוא מאפשר לכישרון שעל הבמה להוכיח את עצמו. התפאורה מאפשרת מעבר מהיר בין הסצנות, שהן רצף קומי-קלאסי של אי הבנות ושקרים, והתאורה של זיו וולושין משחקת תפקיד מרכזי, ואף הופכת לשחקן הרביעי על הבמה בסצנת השיא, כשהפלמ"ח והאצ"ל מתחרים על שירותיו המדומיינים של סעדיה לפני יותר משבעים שנה.
חולשתה של ההצגה היא קצוותיה המרושלים. הסצנה שבה חולם סעדיה על אימו לא מוסיפה דבר, מלבד לזרוק לחלל התאטרון כמה מילים בתימנית, סוג של מס שפתיים. המהפך הקל מדי באופיו של עמוס היפה בסיום מרגיז דווקא כי חשבנו שיהיה פה תהליך, ושאולי הוא גם יידרש לשלם על חטאי העבר.
מצד שני, דמות המנקה הרוסי (דני רועי שפירא) גונבת את ההצגה בסצנה מופרעת ונהדרת, שבה הוא מבטיח לסעדיה להפוך לפלמ"חניק גיבור אם רק יממן את הסרט.
לא משלנו" היא כיף גדול. לא מתחכמת, לא מנג'סת ולא שואפת להיות פורצת דרך. בעיקר מצחיקה.
דירוג: 3